חובות הממשלה הפלסטינית לבנקים המקומיים הגיעו לתקרת המקסימום

על פי דיווח של סוכנות הידיעות וואפה

ההלוואות של הממשלה הפלסטינית מהבנקים המקומיים הגיעו לרף המקסימום הסיכון המקובל על פי עקרונות הבנקאות המקובלים, הכריז ראש הסוכנות המוניטארית הפלסטינית ג'יהאד אל-ואזיר ביום שני.

הוא ציין כי הבנקים הפועלים בפלסטין הגדילו את שיעור ההלוואות לרשות הפלסטינית ביותר מ300 מיליון דולר בחודשיים האחרונים, והגיעו למצב בו הם לא יכולים לשוב ולהלוות אלא אם כן תשלומים מהמדינות התורמות יתקבלו.

קשרים מסחריים ענפים בין הרש"פ לישראל. רצונם של הפלסטינים בהידוק הקשר ולא בהפרדה

הודעה מטעם דוברות אוניברסיטת בן-גוריון בנגב

28/05/2012

המעברים בין שטחי הרשות לשטחי מדינת ישראל מהווים כיום חסם מרכזי למסחר בין הצדדים, ומייקרים את עלות הסחר עד כדי כך שהעברת משאית מחברון לחיפה עולה יותר מהעברת מכולה מחיפה לגרמניה. כך התריע ראש התאחדות התעשיות המסורתיות ברשות הפלסטינית,נאדר טמימי, במסגרת פאנל בנושא "עסקים לשלום", שנערך בימים אלה בפקולטה לניהול ע"ש גילפורד גלייזר באוניברסיטת בן-גוריון בנגב. הפאנל, בהשתתפות כ-80 סטודנטים וחברי סגל ממוסדות אקדמיים שונים בישראל הלוקחים חלק בתחרות "עסקים לשלום", אורגן על ידי חברי סגל הפקולטה לניהול פרופ' רפי בר-אל, פרופ' דפנה שורץ וד"ר מיקי מלול.

טמימי ציין כי למרות האווירה הקיימת, עדיין מתקיימים מפגשים שוטפים בין אנשי עסקים פלסטינים לישראלים וקיים מסחר משמעותי בין הצדדים. בהקשר זה הוא גילה כי בחברון מייצרים כיום מוצרי יודאיקה, כגון כוסות לקידוש וכלים לליל הסדר עבור יהודים מישראל ומכל רחבי העולם. הוא  הביע את דאגתו מכך שהדור הצעיר משני הצדדים לא מכיר האחד את השני והביע תקווה שבעתיד ייווצרו התנאים שיאפשרו זאת. טמימי  הציע שממשלת ישראל תאפשר סיורים של  אנשי עסקים ישראלים בתחומי הרשות ושל אנשי עסקים מהרשות בישראל, על מנת לתת הזדמנות לכל צד ללמוד על הצד השני וכך ליצור מרחב גדול יותר של הזדמנויות עסקיות משותפות. 

חברי הפאנל הדגישו את חשיבות המפגשים העסקיים בין הצדדים. לדברי מנכ"ל לשכת המסחר והתעשייה הישראלית פלסטינית אבי נודלמן, יש בכוחם של אלה "לשבור את הקרח" ולחזק את הקשרים האישיים שכמעט ולא קיימים היום. הוא גילה כי חברות ישראליות גדולות מקיימות קשרים עסקיים משמעותיים בהיקפים של מאות מיליוני ₪ עם חברות ברשות הפלסטינית. נודלמן הדגיש כי ישנם גורמים רבים בשני הצדדים המעוניינים לעשות עסקים עם הצד השני, אך לא מוצאים את הפלטפורמה המתאימה לעשות כן.  

ד"ר אופיר רובין מהמחלקה למנהל ומדיניות ציבורית בפקולטה לניהול ע"ש גילפורד גלייזר (התורם ורעייתו, דיאן, שהפאנל והתחרות "עסקים לשלום" נערך בסיועם), התייחס להשפעת סגרים על המסחר בין הצדדים והראה כי יש קשר ישיר בין קיומם של סגרים למחירי פירות וירקות המשווקים מהרשות הפלסטינית לישראל ומישראל לרשות הפלסטינית.

היזם ומתאם יחסי הציבור של לשכת המסחר חברון, מוחי סייד-אחמד, חיזק את דבריהם של טמימי ונודלמן, באמרו כי שיתוף פעולה כלכלי בין הצדדים הינו הכרחי ויש חשיבות רבה בשימורו והרחבתו. הוא ציין כי כיום קיים מסחר משני הכיוונים, מצד אחד מעבר סחורות מהשטחים לשווקים הישראלים (כך למשל- נעליים המיוצרות ברשות הפלסטינית  נמכרות בתל-אביב כנעלי יוקרה) ומצד שני טכנולוגיות מישראל עוברות לרשות הפלסטינית (למשל -ייצור עגבניות שרי ברשות הפלסטינית). לדבריו, ניתן להאיץ את קצב העברת הטכנולוגיות בחקלאות באמצעות סיורים של חקלאים פלסטינים בחוות ישראליות. מוחי סייד-אחמד ציין כי הפלסטינים חשופים לטכנולוגיות החדשות וכיום חלק גדול מהם מחובר לאינטרנט ולטלפונים חכמים מה שמאפשר תקשורת טובה ומהירה יותר בין שני הצדדים. הוא סיפר על אתר אינטרנט שהוא מנהל ובו מוצעת תוצרת פלסטינית למכירה. לדבריו, אתר זה מאפשר לאנשי עסקים ישראלים ולגופים עסקיים מחו"ל לבצע עסקאות עם יצרנים מהרשות הפלסטינית דרך הרשת.

מנהל שלוחת מ.ט.י בדואים, ג'יהאד אלעוברה, ציין שערביי ישראל בכלל והבדואים בנגב בפרט ממלאים תפקיד של מתווכים באינטראקציות עסקיות בין ישראלים לפלסטינים, וזאת בשל יכולתם לגשר על אי האמון הגדול השורר בין הצדדים וכן בשל יכולתם להגיע פיסית לשטחים בצורה חופשית יחסית.

ביחס לשאלה באילו תחומים קיימים סיכויים טובים יותר להצלחת שיתופי פעולה עסקיים בין הצדדים, ציין נודלמן את תחום התוכנה, שבו כיום חברות תוכנה פלסטיניות משמשות כמיקור חוץ לחברות תוכנה ישראליות ולחברות תוכנה ממדינות אחרות לדבריו הפלסטינים מעוניינים בשיתוף פעולה רחב יותר ולא רק כמיקור חוץ. לטענתו, הגידול בכוח האדם המשכיל בתחומי הרשות הפלשתינית עשוי לסייע בהרחבת שיתוף הפעולה בתחום זה תוך העברת פעילויות מתוחכמות יותר לחברות הפלסטיניות. מוחי סייד-אחמד, מנה את היתרונות בקרבה הפיסית בין הכלכלות והיכולת לספק בזמן קצר מוצרים מוגמרים ומוצרי ביניים מהרשות הפלסטינית לישראל.  לדעתו פוטנציאל זה עדיין לא מוצה במלואו ויש לחשוב על דרכים להרחיבו על חשבון המסחר של ישראל עם מדינות מרוחקות יותר, תנאי הכרחי לכך הוא הקלות משמעותיות יותר במעבר סחורות משטחי הרשות לישראל.

מנחה הפאנל, ד"ר מיקי מלול, ציין כי קיים פער ידע גדול בקרב האוכלוסייה הישראלית ביחס לאוכלוסייה הפלסטינית ובפרט ביחס למגזר העסקי ברשות הפלסטינית. לדבריו, מפגשים מסוג זה, תורמים לצמצום פערים אלו ובכך תורמים רבות לקידום קשרים כלכליים שבבוא היום יוכלו לתרום לקידום השלום בין צדדים.

בתום  הפאנל הועברה הדרכה למשתתפי התחרות בנושא כתיבת תכנית עסקית עם דגשים לשיתופי פעולה בין ישראלים לפלסטינים.

המנהל האזרחי סיע ל 400 חקלאים פלסטיניים להשתתף בכנס חקלאי בינלאומי בתל-אביב

מתוך אתר המנהל האזרחי:

במנהל האזרחי ממשיכים לשלב חקלאים מהרשות הפלסטינית בכנסי חקלאות בישראל. "אנחנו מנסים ליצור פה חיבור בין החקלאות הישראלית לחקלאות הפלסטינית", אמר קמ"ט החקלאות במנהל האזרחי.

תאריך: 16.05.12     מחבר: אוריה באומר | צילום: דור סויסה

בתערוכת אגריטך (התערוכה הבינלאומית לטכנולוגיה חקלאית), שנערכה בימים שלישי עד חמישי האחרונים בגני התערוכה בתל אביב, נכחו אנשי חקלאות ומסחר מכל העולם, והוצגו פיתוחים ישראליים בתחום הטכנולוגיה החקלאית וגידולים חקלאיים שונים. בין הנוכחים והמציגים בתערוכה, השתתפו גם אנשי חקלאות פלסטינים מיהודה ושומרון.

המנהל האזרחי ביהודה ושומרון הנפיק היתרי כניסה לישראל לכ-400 החקלאים הפלסטינים אשר באו להתרשם, ללמוד, להתפתח ואף לרכוש את הפיתוחים שהוצגו בכנס, במטרה שיוכלו לפתח את המשקים החקלאיים שלהם. בנוסף, מימן המנהל האזרחי הסעות לחקלאים כדי שיוכלו להגיע בנוחות לתערוכה. "החקלאים הפלסטינים נחשפים פה לפיתוחים טכנולוגים ולחידושים רבים בתחום החקלאות הטכנולוגית", הסביר סמיר מועדי, קמ"ט החקלאות במנהל האזרחי. "אנחנו מנסים ליצור פה חיבור בין החקלאות הישראלית לחקלאות הפלסטינית".

כמו כן, בשטח שהוקצה על ידי מארגני התערוכה, הוצבו 4 דוכנים בהם הציגו בעלי משקים פלסטינים את מוצריהם: חברת "כנען" מג'נין, אשר מייצרת שמן זית, טחינה :היונה" משכם, חברה שמייצרת ירקות ופירות טבעיים מאזור יריחו ובירה "טייבה" מאזור רמאללה.

מכיוון שהמציגים בדוכנים באו לכל ימי התערוכה, המנהל האזרחי הנפיק לטובתם היתרי כניסה לשיראל עם לינה כדי שיכולו לישון בקרבת מקום ולהגיע בנוחות לכל ימי התערוכה. "אנחנו חושפים אותם לישראלים ולעולם כולו", ציין מועדי. "כאן הם נחשפים למי שרוצה לקנות את המוצר ויוצרים קשרים עסקיים עם אנשים מכל העולם".

מבין הדוכנים, ניתן היה לראות בהתעניינות הרבה של העוברים ושבים במוצרים הפלסטינים, בעיקר בדוכן של חברת טחינה "היונה", אשר מכרו בנוסף טחינה וחלבה לקהל המתעניינים בהצלחה רבה.

במשרד קמ"ט החקלאות במנהל האזרחי לא נחים לרגע - לאורך כל השנה פועלים במשרד במרץ בשילוב אנשי חקלאות פלסטינים בכנסים מסוג זה ומארגנים ימי עיון במטרה לפתח את הכלכלה והחקלאות הפלסטינית, והחקלאים כבר נושאים פירות. "אחרי תערוכת האגרו-משוב נוצרה הידברות עם חברת "רמי לוי", שיקנו ירקות ממשקים פלסטינים", סיפר מר מועדי. "רמי לוי כבר נפגש עם מספר מגדלים ואנחנו מאוד מקווים שהוא ישווק את תוצרתם החקלאית".

בנוסף, נבחנת על ידי קמ"ט החקלאות אפשרות להכניס מוצרים פלסטינים לשווקים הישראלים. "אנחנו בוחנים כרגע אפשרות לנסות ולהכניס דוכנים פלסטינים בשוק הסיטונאי החדש התל-אביב", סיכם מר מועדי.

כאוס משפטי: על התסבוכת של חוקי הקרקעות ביהודה ושומרון

45 שנה עברו מאז שישראל שיחררה את שטחי יהודה ושומרון ועדיין היא איננה טוענת לבעלות עליהם. התוצאה: מבחינה משפטית שולטת באזור מערכת משפט מסובכת המורכבת מארבע שיטות שונות, ואשר מונעת מן התושבים ניהול אורח חיים תקין. הוסף לכך אינטרסים פוליטיים של בעלי סמכות וקבלת ממש אבסורד. ועדה ממשלתית שהוקמה כדי לבחון דרכי חקיקה חדשות לפתרון בעיית הבעלות על הקרקעות אולי תכניס קצת סדר בבלאגן

עקיבא ביגמן (מוסף 'צדק' של מקור ראשון, 19.5.12)

הדבר האחרון שאפשר לומר על יוסף  עזרא הוא שהוא 'אויב'. עזרא, ששירת כחייל במלחמת ששת הימים, הוא ההיפך הגמור מזה. אבל כל זה לא משנה את העובדה שהבית הגדול שירש מאבותיו מוגדר על ידי המדינה כ 'נכסי אויב'. אם יש מקום אחד בעולם בו ייתכן תעתוע משפטי מסוג זה, הרי שהמקום הזה הוא חברון.

עזרא, בן למשפחה חברונית וותיקה, הוא היורש החוקי של נכסי משפחתו בעיר. אביו היה מאחרוני היהודים שעוד הגיעו למקום ערב הנכבה הגדולה שהפכה אותם לפליטים בארצם. כאשר כבש הלגיון הירדני את העיר הוא אסף את כל נכסי היהודים ומסר אותם לניהול האפוטרופוס הממלכתי, תחת הכותרת 'נכסי אויב' - האויב הציוני כמובן. כאשר כבשה ישראל את העיר בחזרה, היא לא ראתה את עצמה כבעלת הבית על המקום, והעדיפה להתנהג כמו אורח לרגע. הגעת? יופי. תשמור שלא יישבר, תנקה אחריך טוב טוב, ואם תהיה נחמד תשאיר גם מתנה למארח. בניסוח משפטי יותר קוראים לזה 'תפיסה לוחמתית'.

כמו כל אורח לרגע, הדבר האחרון שהמדינה רצתה הוא להתערב יותר מידי במנהגים וההרגלים של תושבי המקום, וכך נשתמרה מערכת החוקים הקיימת שכמו כל ילידי הארץ היא חצי אנגלית, חצי תורכית וחצי ירדנית. ומכיוון שהירדנים החשיבו את בית עזרא לנכס אויב, כך עושה גם ישראל.

המשמעות של הפלונטר האנטי-לוגי הזה היא שלמרות שמדובר ברכוש פרטי של יהודי תושב ישראל, את הנכס מנהלת בפועל המדינה. לבעלים, זה שבידיו זכות הקניין המקודשת כל כך, לא נותר אלא לרטון. אגב, כמו בית עזרא נמצאים כיום בחברון עשרות מבנים. להערכת גורמים ביישוב היהודי בעיר מדובר בשטח כולל שיש בו להכפיל ואף לשלש את גודלו של היישוב. כל המבנים הללו הם מבנים שהבעלות היהודית עליהם מוכחת ללא עוררין, והם נתונים כ'נכסי אויב' בידיו של הממונה על הרכוש הממשלתי.

מקרה זה, כמו רבים אחרים, ממחיש את גודלו של האבסורד המשפטי השורר כיום ביו"ש. העובדה שהתשתית המשפטית במקום מורכבת מאינספור תלאים של ארבע שיטות משפט שונות, בנוסף להעדר נכונות מצד המחוקק הישראלי להסדיר אחת ולתמיד לפחות חלק מהנושאים הבוערים, יוצרת מערך משפטי סבוך ומבלבל. חוות דעת ופסקי דין הנוגעים לשטחי יו"ש מלאים בפלפולים על משמעויותיו של חוק הקרקעות העות'מאני, שחוקק לפני כמאה וחמישים שנה, ובדקדוקים בדבר זכויותיהם של דיירים מוגנים במשפט הירדני או הוראות הרישום של השלטון המנדטורי. במצב עניינים שכזה, אין להתפלא על כך שקשה לכלי התקשורת בישראל לדווח כראוי על הנעשה בשטח גם אם היו ממש רוצים. ועדה בראשות שופט העליון לשעבר אדמונד לוי יושבת על המדוכה מזה כמה חודשים בניסיון לגבש המלצות לחקיקה מחודשת בכל הנוגע לשאלת המקרקעין ביו"ש. את מסקנותיה אמורה להגיש הוועדה בשבועות הקרובים. ואז צפויות להן תקופה לא קצרה בצנרת החוק הישראלית.

בכדי להבין במה מדובר בחרנו לסקור כאן כמה מקרי מפתח בתחום הקרקעות, שיסבירו לקורא על מה כל המהומה, ולמה קיימת התחושה כי כמו בטירונות, יש להניח את ההיגיון בשין-גימל כשחוצים את הקו הירוק.

טובתו של הנכס

נחזור לחברון ולבית עזרא. בדרכו של עולם, אפוטרופוס הוא גוף הממונה על ניהול נכסים עבור אדם שמסיבות שונות אינו מסוגל לכך. לנגד עיניו של האפוטרופוס אמורה לעמוד טובת הנכס ומוטלת עליו האחריות לבחור את השימוש הראוי שייעשה בנכסים עד שהבעלים המקורי יוכל לשוב למכורתו. כשמדובר בבתים ובחנויות, המהלך הנכון ביותר הוא להשכירם לגורם שחזקה עליו שיתחזק את הנכסים כראוי וישמור עליהם מפני פגעי הזמן. וכך באמת היה. לאחר שנפלה העיר בידי הלגיון הירדני, השכיר האפוטרופוס המלכותי את הנכס לבעלי חנויות חברוניים שהפעילו במקום בתי עסק שונים.

נוהג זה לא השתנה גם לאחר ששוחררה העיר ב-67' והשוכרים הערבים המשיכו להשתמש בנכסים גם תחת השלטון הישראלי. בינתיים, בקומות שמעל, הוקם באישור הממשלה בית דירות גדול בשם 'בית נחום ויהודה'. אלא שבשנת 2001, לאחר 'פרוץ השלום', כפי שמכנים בחברון את האינתיפאדה השנייה, הוחלט מסיבות ביטחוניות לסגור את השוק הערבי במקום ולהעתיקו – תוך פיצוי מלא לסוחרים – לחלק הערבי של העיר. מכיוון שמאז הנכסים עמדו ריקים, אך ראוי הוא שהאפוטרופוס הקרוי בעברית 'הממונה על הרכוש הממשלתי' ימצא שוכרים חדשים שיאכלסו את המקום וידאגו לתחזוקתו. אלא שמשום מה זה לא קרה. לאחר שבקשות חוזרות ונשנות של היישוב היהודי להשתמש בנכסים לא נענו, נכנסו למקום כמה משפחות ושיפצו אותן לדירות נאות.

בשנת 2007 הוצא כנגד התושבים צו פינוי. כאשר הם פנו לוועדת העררים הצבאית, המתפקדת כמעין ערכת ערעורים בכל הנוגע להוראות המנהל האזרחי ביו"ש, קבעו השופטים כי אף על פי שפורמאלית צודק הממונה על הנכסים והוא רשאי לפנותם, הרי שהעובדה שמגורי המשפחות במקום הביאו לשיפור משמעותי במצב הנכס צריכה לבוא לידי ביטוי כשיקול מרכזי בהחלטותיו. "בביקורנו במקום התרשמנו מן העליבות וההרס בחנויות במבנה הסמוך", כתבו שופטי וועדת העררים בפסק הדין. "עליבות והרס שנראו מצערים במיוחד לנוכח השימוש המועיל שעושות המשפחות בשתי החנויות... תוך שמירה על הנכסים וטיפוחם". השופטים גם מתחו ביקורת נוקבת על הממונה: "חובת הממונה לנהל ולשמור כל רכוש ממשלתי המופקד בידו, וכאשר הנכס עומד ריק ונטוש אין חובה זו מתמלאת כראוי... הותרת חלקה מיותמת מאדם, איננה מהווה ניהול ראוי של הנכס, ואין בה תועלת לציבור. נראה ברמה גבוהה למדי של וודאות, שהשימוש הנכון היעיל והיחיד האפשרי בנסיבות העניין, הוא לאפשר למשפחות...לגור בחנויות".

בשורה התחתונה נקבע כי היישוב היהודי יגיש בקשה מסודרת לקבל לידיו את הנכס, וכי הממונה על הנכסים ייבחן אותה על פי פרמטרים של טובת הנכס, תועלת הציבור ורצון הבעלים המקורי. היישוב היהודי מיהר לעשות כן, ויחד עם נציג הבעלים, יוסף עזרא, הגישו את בקשתם. אלא שמאז חלפו כחמש שנים בהם בקשתם לא נענתה, ולמעשה דבר לא השתנה.

וכמו בכל מקום בו המדינה לא עושה, יימצא מי שיעתור על כך לבג"ץ. בנובמבר 2010 עתרו שלום עכשיו יחד עם הסוחרים הערבים בדרישה לפנות את היהודים מהנכס. המדינה בתשובתה הזכירה את החלטת וועדה העררים למסור את הנכס ליישוב היהודי בחברון, אך בהמשך לכרסום המתמשך בסמכותה של וועדה זו נקבע כי החלטתה היא בגדר המלצה בלבד. המצב כעת שבית המשפט ממתין לתשובתה המעודכנת של המדינה שתינתן בזמן הקרוב.

תסבוכת בירוקרטית

אם לאכלס נכס יהודי זה דבר קשה, הרי שלרשום על שמך נכס שנרכש זה מכבר מערבי זו סאגה אחרת לחלוטין. נניח שמצאת נכס וגם סגרת עסקה עתירת מזומנים עם בעליו החוקיים והכל שריר וקיים, וגם מוקלט בוידאו בארבע שפות. בכדי שהנכס יירשם על שמך, יש צורך לעבור הליך בירוקרטי קטן, הכולל את המשפט המסורבל הבא "כל יהודי המעוניין לרשום קרקע על-שמו מחוייב לקבל היתר עיסקה (מרמ"א), רישיון עיסקה (מרמ"א) והיתר עיסוק (מרע"נ כלכלה)". מבולבלים? גם אנחנו. אז בואו נעשה קצת סדר.

בניגוד למקובל בשטחי ארץ ישראל הישנה והטובה, בה מעמדן של כל הקרקעות מוסדר והליך רכישה כולל רק העברת בעלות במשרדי הטאבו, בשטחי יהודה ושומרון שוררת מציאות שונה לחלוטין. למעלה מ-80 אחוז מהשטח איננו מוסדר, ובכדי להעביר שטח לבעלותו של אדם יהודי יש לעבור הליך מייגע של הסדרה שנועד לבדוק טוב טוב למי שייכת הקרקע והאם ניתן לשנות את מעמדה מ'לא מוסדר' ל'פרטי יהודי'.

הליך זה, המתרחש אחרי שהמוכר הפלסטיני קיבל תשובה טובה לשאלה 'איפה הכסף', עומד על שתי רגליים: האחת מדינית-פוליטית; והשנייה ביורוקרטית.

על הרגל המדינית-פוליטית ממונה ראש המנהל האזרחי, שהוא הריבון בשטח, והוא המעניק את היתר העסקה המיוחל שבלעדיו לא ניתן להגשים את הרישום. במקור, מטרתו של היתר זה הייתה למנוע עסקאות מקרקעין במקומות רגישים ביטחונית או מדינית. אלא שמאז הסכמי אוסלו, עסקאות מסוג זה נעשות רק בשטחי C שהן באחריות ישראלית מלאה, ולכאורה חפים מרגישויות מעין אלו. למרות זאת, סמכותו של ראש המנהל לאשר או למנוע עסקאות לא נפגעה, ועורכי דין שעוסקים בהליכים אלו חשים כי התנגדויותיו נעשות קטנוניות וטכניות יותר מתמיד.

על הרגל הביורוקרטית ממונה רשם המקרקעין ביו"ש, שמשימתו היא בירור ההתנגדויות השונות לרישום הקרקע על שמו של הקונה. הליך זה כולל פרסום דבר העסקה בשני עיתונים מקומיים בערבית, סיור שטח של רשם המקרקעין יחד עם מוכתר הכפר ומגישי התנגדויות לרישום, ולבסוף דיון משפטי הכולל את נציגי הקונה, נציגי המתנגדים וגם נציג מטעם המדינה שינסה להרוויח עוד כמה דונמים לסל של אדמות המדינה. על פסק הדין יכול להיות גם ערעור, כך שסך כל הסיפור עשוי לקחת כשלש שנים לפחות.

הסחבת נעשתה חמורה יותר לאחר שנקבע ב-2008 כי לא ניתן לפתוח בהליכי רישום בירוקראטיים טרם אישר זאת ראש המנהל בהיתר העסקה המיוחל שלו. בהתחשב בכך שהענקת היתר עסקה עשויה לקחת כשנה וחצי ההליך כולו נמשך על פני קרוב לחמש שנים תמימות.

"יש לזכור כי הרוב המכריע של בקשות הרישום התלויות ועומדות כיום במשרד המינהל האזרחי, מתייחסות לרכישות קרקע אשר בוצעו על ידי ישראלים לפני שנים רבות ובעיקר בין השנים 1973-1990", מסביר עורך הדין דורון ניר-צבי בנייר עמדה שהגיש לוועדת לוי לבחינת דיני המקרקעין ביו"ש. "לעניין זה חשיבות רבה, שכן חלק מהבעיות נובעות מכך שבשלוש השנים האחרונות התבצעו שינויים תחיקתיים בקשר לרכישה ורישום של מקרקעין על ידי ישראלים, המוחלים באופן רטרואקטיבי על רכישות קרקע אשר בוצעו לפני שנים רבות ואשר מטבע הדברים בוצעו בהסתמך על הדין שנהג באותה עת". לדבריו, "תחולה רטרואקטיבית שכזו יוצרת קשיים ובעיות שלא ניתן להתמודד עימן".

מלבד זאת, מצביע ניר צבי, העוסק מזה שנים ברישום מקרקעין ביו"ש, על פערים בין הדרישות המופנות לישראלים לבין אלו המופנות כלפי פלסטינים. "ערביי יו"ש אשר מבקשים לממש זכויות בקרקע לא מוסדרת אינם צריכים לבצע הליך רישום ראשון ודי להם בהצגת נסח מאלייה, תעודה ממס הרכוש הירדני", בעוד שישראלים נדרשים להליך ראיות מורכב הרבה יותר. לדבריו, גם כאשר בוחר פלסטיני לבצע רישום אצל רשם הקרקעות הוא פטור מהליך קבלת היתר העסקה מראש המנהל, דבר החוסך לו תסבוכת ביורוקרטית רבה.

שני חזקה

עד כאן ענייני נדל"ן. ועכשיו קצת חקלאות. אחת הדרכים הנפוצות לזכות ברישום מקרקעין ביו"ש היא באמצעות סעיף בחוק העות'מאני המכונה 'עיבוד וחזקה', לפיו "אם מישהו החזיק ועיבד קרקע במשך עשר שנים רצופות בלי התנגדות ובלי ערעור על זכויותיו – יש לו בה זכות חזקה של התיישנות... ונותנים לו שטר טאבו חינם", כדבריה של עו"ד פליאה אלבק שיצרה את התשתית המשפטית לרבים מיישובי יו"ש. לדברי אלבק "כמעט כל הקרקעות שהן בבעלות פרטית במדינת ישראל נרכשו מכוח סעיף זה". העובדה שעונש מוות מרחף מעל ראשו של פלסטיני שמוכר קרקעות ליהודים, הפכה את השימוש בסעיף זה לנפוץ עד מאוד: העסקה נחתמת ומתועדת היטב בוידאו, הכסף ניתן והמוכר מסכים שלא לערער או להפריע לרוכש במשך עשר השנים הנדרשות. בחלוף הזמן מגיע הרוכש למשרדי רשם המקרקעין וזוכה בטאבו הנכסף.

במשך עשרות בשנים השתמשו רוכשים יהודים בשיטת רישום זו והיא אף זכתה לביסוס באינספור פסקי דין והוראות משפטיות. אלא שבשנים האחרונות חל שינוי משמעותי: צירופם של שני אנשים לשירות המדינה גרם לכרסום גובר והולך באופן שבו מיישמים סעיף זה. עו"ד מלכיאל בלס, המשמש כמשנה ליועץ המשפטי לממשלה, מגלגל בשנים האחרונות מהלך שמטרתו לבטל את רישומי הקרקע שנעשים על בסיס סעיף זה. בעתירה שהוא הגיש לבג"ץ בנושא טען בלס כי "בעת הנוכחית... תפיסת מקרקעין... נתפסת כמעשה אסור ובלתי מוסרי, וכבסיס לאנרכיה. באיו"ש קיימים סכסוכי קרקעות רבים. סכסוכים אלו גולשים באופן תדיר לעימותים אלימים, לפגיעה בסדר הציבורי ולעתים לפגיעה בחיי אדם". בשל כך דורש בלס לבטל את הרישום על בסיס זה לא רק מכאן ולהבא אלא גם למפרע. קבלה של דרישות מסוג זה תביא לפריחה בעסקיהם של עמותות השמאל ולפגיעה אנושה בחקלאים יהודים רבים.

במקביל, משרתת ציבור אחרת, רס"ן רונית לוין שעשתה מספר שנים תחת היועץ המשפטי ליהודה ושומרון בפרקליטות הצבאית, החלה בצמצום בפועל של תחולתו של הסעיף. בסדרה של צווים והוראות שהוציאה נקבעו תקדימים חדשים לפיהם די בכך שחקלאי שינה את סוג הגידול שהוא מגדל בקרקע בכדי לאפס את ספירת השנים שלו בקרקע ולערער על החזקה שבידיו, למרות שזו עשויה להמשך במקרים מסוימים עשרות רבות של שנים. בפסק דין תקדימי שניתן בבג"ץ ואשר הפך את החלטת ועדת העררים הצבאית לפני כחודשיים, נתקבלו עמדותיהם של בלס ולווין, ונקבע כי מעתה חזקה כשלעצמה לא תועיל לו לחקלאי, ובכדי לרשום את הקרקע על שמו הוא יידרש לראיות נוספות. כך שלא רק שהדרך לעשר השנים המיוחלות נעשתה קשה הרבה יותר, אלא שגם התועלת הצומחת מכך, בדמות רישום בעלות בטאבו, שוב אינה כמו שהייתה.

רונית לוין חתומה על חידוש משפטי נוסף, העונה לשם 'צו שימוש מפריע'. צו זה שהוצא לראשונה על ידי המנהל האזרחי כנגד תושבי 'בית המריבה' בחברון לפני כארבע שנים מאפשר למנהל האזרחי להודיע כי החזקתו של אדם מסוים בנכס איננה לגיטימית בשל בעיות שהיא עשויה לעורר מבחינה מדינית או ביטחונית, זאת ללא הזדקקות לקטנוניות כמו מסמכים וראיות אחרות. לדברי עורך דין בצלאל סמוטריץ' מתנועת רגבים מדובר בלא פחות משערורייה. "בעוד שבמדינת ישראל סכסוכי קרקעות בין שכנים מתבררים בפני בתי המשפט כאשר האחד תובע את רעהו, הרי שבאיו"ש החליטו היועצים המשפטיים שגם אם הפרט אינו תובע את זכויותיו, הם יהיו אלה שיתבעו את זכויותיו. מצב זה אבסורדי ביותר היות וגם בהיעדר תלונה פלשתינאית מתערב ראש המנהל האזרחי בעניין". לפי סמוטריץ', מאז הספיקו הרשויות להשתמש בצו זה בכעשרים מקרים נוספים, דבר המערער על הקוהרנטיות והסדר של המשטר המתהדר בנוצות 'שלטון החוק' ביו"ש.

השילוב של החידושים הללו יוצר מעין תנועת מלקחיים המאיימת כמעט על כל חקלאי ביו"ש: שינוי קל בהרגלי הגידול והעיבוד בקרקע עלול לשמוט את הבסיס המשפטי לאחיזתו במקום, לפי התקדימים החדשים של 'עיבוד וחזקה'; או אז מגיע המנהל האזרחי כשבאמתחתו צווי שימוש מפריע, ומסלק את החקלאי מאדמתו.

כאמור, על המדוכה יושבת כעת ועדת ממשלתית בראשות השופט בדימוס אדמונד לוי. אם יצליחו לוי וחבריו להכניס קצת היגיון בשיגעון, ואולי גם קורטוב של קוהרנטיות יהיה זה לטובת כולם.

ועדה מעורערת

במסגרת המערכת המשפטית הנוהגת ביו"ש פועלת וועדת עררים המתפקדת כמעין בית משפט מחוזי אליו ניתן להפנות ערעורים על החלטות המנהל האזרחי בתחומים שונים. ועדה זו, המאוישת ברובה משופטים ומשפטנים במילואים המכירים היטב את הדין הנוהג ביו"ש ואת המציאות בשטח, נוטה פעמים רבות לטובתם של המערערים ונגד החלטותיו של המנהל. כאשר מדובר בחידושים משפטיים מהסוג שנסקרו בכתבה, התופעה בולטת אף יותר.

הדבר ככל הנראה לא מצא חן בעיני מישהו שם למעלה במשרדי המנהל, והוא בחר לנצל את העובדה שמבחינה פורמאלית החלטות וועדת העררים נחשבות כהמלצות בלבד בכדי להחליט לדחות החלטות אלו מכל וכל. מדיניות חדשה זו יוצרת עיוות משפטי מהסוג שכבר לא אמור להפתיע אותנו: מצד אחד קובע החוק כי ניתן לערער על החלטות המנהל האזרחי בפני וועדת העררים הצבאית; ומצד שני, כאשר החלטות הועדה אינן נושאות חן בעיני גורמים במנהל הוא מחליט פשוט שלא לאמצן. שינוי זה במעמדה של ועדת העררים רק מוסיף מורכבויות להתנהלות משפטית המורכבת בלאו הכי. באמתחתו של עו"ד ניר-צבי למשל, הצטברו כ-11 פסקי דין של ועדת העררים שאינם מקוימים בפועל על ידי המנהל. 

בכירים פלסטינים מעבירים כספים מירדן לחו"ל

דורון פסקין, 'כלכליסט':

כסף. ויקישותיף

 
העיתון הירדני "א-דוסתור" מדווח כי "בכירים פלסטינים" החלו באחרונה להעביר כספים שהיו מופקדים בחשבונות בנק בירדן לבנקים בחו"ל. הצעד הזה ננקט נוכח העמקת החקירות בנושאי השחיתות שיזם ראש הממשלה בגדה המערבית, ד"ר סלאם פיאד.

מקור בבנק המרכזי של ירדן צוטט בעיתון כאומר שהעברת פיקדונות בנקאיים מוגנת על ידי הזכות לסודיות ואינה נתונה לפיקוח, אלא במקרה שישנה חקיקה ספציפית בנושא.

נכון להיום, חוקרת ועדה מיוחדת בראשות רפיק נתשה כ-145 מקרים של שחיתות ומעילה בכספי הרשות הפלסטינית. עד כה הוגשו 13 כתבי אישום לבתי המשפט נגד פקידים לשעבר של הרשות.

החקירה מתנהלת בעיקר נגד אנשי הרשות הפלסטינית שמתגוררים בחו"ל. בשלב זה החליטה הממשלה הפלסטינית כי חקירת 4 שרים מכהנים ובכיר פלסטיני נוסף ששמו לא פורסם לא תתקיים כל עוד הם מכהנים בתפקיד רשמי. במהלך השנה שעברה התפטרו שני שרים בממשלת פיאד נוכח החשדות כי הם מעורבים בשחיתות ובמעילה בכספי ציבור. אחד השרים שהתפטר – שר החקלאות – מואשם בגניבת 3.8 מיליון שקלים.

רפיק נתשה טוען כי הוועדה שבראשו מודעת לכך שכספי ציבור שנגנבו על ידי אנשי הרשות הפלסטינית בשנים שעברו הגיעו הן לבנקים בחו"ל והן לבנקים בישראל. "העברת כספים לחו"ל או לכל מקום אחר לא תמנע בעדנו מלהעמיד חשודים לדין או לנסות ולהחזיר כספים אלה", הוא צוטט כאומר.

הפלסטינים אינם מפרטים מהם סכומי השחיתות עליהם הם מנסים לשים יד. בשנה שעברה דווח כי הרשות הצליחה להחזיר לקופתה סכום של כ-5 מיליון דולר שנגנבו על ידי בכירים.

צה"ל מסייע לפלסטינים בגידול דגים לחופי עזה

צילום ארכיון: ויקיפדיה

כך מדווח דובר צה"ל:


במנהלת התיאום והקישור של עזה מסכמים בהצלחה את פרוייקט "מדגה מתועש" ברצועת עזה, שהחל השנה, לגידול דגים בבריכות. מומחים ישראליים הסבירו לחקלאים פלסטינים כיצד לפתח את הענף ובכך לפתח את כלכלת הרצועה ולצמצם את התלות בישראל.
במהלך שנת 2010 קבוצת חקלאים פלסטינים נבחרים הוצאה משטח רצועת עזה אל שטח ישראל כדי לעבור סקירות, לימודים עיוניים ומעשיים ולהכיר חומרי חיטוי בתחום גידול דגים בבריכות. הצורך עלה בעקבות חיכוכים בין דייגי החוף לחיל הים, כאשר הראשונים חצו את הגבול הימי של הרצועה, ובגלל הרצון ליצור ברצועה כלכלה עצמאית המסוגלת לענות על צרכי האוכלוסייה בה.

"אנחנו חושבים שזה העתיד של ענף הדגים", אמר לאתר צה"ל קצין מטה החקלאות במנהלת התיאום והקישור עזה, אורי מדר. "בקרב האוכלוסייה המקומית ברצועת עזה יש ביקוש גבוה מאוד לדגים בגלל הסמיכות לים והתרבות שהתפתחה, ולכן חיפשנו פתרון לצורך שעלה בה", הסביר.

במהלך השנה הוקמו ברצועה עשרות בריכות בעזרת הידע והניסיון שהעבירו מומחים ישראליים לחקלאים הפלסטינים, והענף צפוי לצמוח עוד בעתיד. בשנת 2010 היקף ייצור הדגים המתועש עמד על 150 טון, לעומת 650 טון שלל הדיג החופי. "זהו כבר אחוז נכבד מסך הדגים, אבל עדיין עיקר הדגים ברצועה מגיעים מישראל או מייבוא ולכן יש לאן לשאוף", ציין מדר.

את פרוייקט גידול הדגים בבריכות יזם המת"ק והוא גם המלווה אותו. ישראל, באמצעות המת"ק, מספקת לחקלאים המקומיים ידע ברמה הגבוהה ביותר, החל מזן הדגים, מינון חומרי הסניטציה, סוגי המזון המתאימים, אופן הגידול ותהליכים שונים המתקיימים בבריכות. בתוך כך, מוכנסים לרצועה כל החומרים הדרושים לחקלאים: תערובות מזון ייחודיות, חומרי חימצון וכלים לערבוב החמצן במים ועוד.

בנוסף לישראל, ישנם שני מקורות מימון עיקריים: ה-FAO (ארגון החקלאות העולמי, הקשור לאו"ם) וארגון שוודי המעניק ידע ותמיכה ברמה אקדמית גבוהה יותר, יחד עם ליווי וסיוע בהקמת הבריכות. לדברי מדר, פיתוח תחום המדגה המתועש נתמך על ידיי משרד החקלאות בממשלת חמאס. אמנם ישראל לא מקיימת קשרים עם החמאס, אך ניתן לראות שהממשלה תומכת ברעיון בעצם העובדה שהיא לא מונעת את הפיתוח, לדבריו.

פרט לכך, הזנים העיקריים בפרויקט הם דניס ולברק וזן של דג אמנון, במים מתוקים. הבריכות מרוכזות לאורך החוף, בעיקר מדרום הרצועה ועד למרכזה. עלותם של דגים בגידול מתועש נמוכה מדיג חופי ואיכותם גבוהה יותר בגלל המינונים המדויקים במים ובזכות כך הכלכלה המקומית ברצועה תוכל לצמוח. "אנחנו מאמינים שהגידול ימשיך ויתפתח ובתוך עשור כבר נראה שרוב צריכת הדגים תתבסס על גידול מתועש ופחות על דיג טבעי", אמר מדר.

ממר"י: הצמיחה הכלכלית של הרש"פ תלויה בסיוע חוץ. לא מוכנה להקים מדינה

תקציר מתוך דוח מיוחד של מכון ממר"י על המשבר הכלכלי ברשות וגורמיו.

דוחות שפרסמו בשנים האחרונות הבנק העולמי ואונר"א, יצרו רושם שבמשק הפלסטיני יש צמיחה והוא מוכן לקראת השלמת מהלך הקמת המדינה הפלסטינית. התברר שהתיאור הזה הוא חלקי למדי.

הכלכלן ד"ר נצר עבד אל-כרים, אמר כי הדוח של הבנק העולמי התעלם מהיבטים כמו גובה האבטלה, ומכך שהצמיחה היא שברירית, כדבריו:

בנק פלסטיני סגור. המדינה שבדרך?

"ידוע שמגזרים כלכליים שונים היו עדים מאז שנת 2007 לצמיחה ברורה בגדה המערבית, אך זו צמיחה פורמאלית, שאיננה בת קיימא. הדוח של אונר"א, שהתמקד באבטלה ובעוני במחנות הפליטים, ביטא תמונה מהימנה יותר בנושא זה." (אפאק ברלמניה (רש"פ), 4.8.2011)

לדבריו, דוחות הבנק העולמי הם דיפלומטיים מעבר לנדרש ונכתבים בנימה חיובית בנוגע לעולם הערבי כולו ולא רק בנוגע למצב בפלסטין.

דברים מפורשים יותר אמר דיקן הפקולטה למסחר ולכלכלה באוניברסיטת ביר זית, מחמד נצר:

"הצמיחה שהשיג המשק הפלסטיני בשלוש השנים האחרונות לא הייתה צמיחה בת קיימא. היא התבססה על הוצאות הממשלה הממומנות ע"י סיוע חוץ ולא על פעילות או השקעות של המגזר הפרטי... הדוחות האלה הצביעו גם על האטה ניכרת בצמיחה הכלכלית בגדמ"ע מראשית השנה [2011] עקב הקיצוצים שמבצעת הממשלה ועקב המחסור בסיוע חוץ, בייחוד מן התורמות האזוריות [מדינות ערב]. הדבר גרם למשבר נזילות חריף אצל הרש"פ שמתבטא באי יכולת לשלם משכורת מלאה... המוכנות להקמת מדינה פלסטינית עצמאית עלולה להישחק אם לא תישען על כוח כלכלי בר-קיימא ועל משק כלכלי עצמאי." (חיאה וסוק (רש"פ),  25.9.2011 - 1.10.2011)

מפקפקים בפיאד
המשבר הכלכלי גרם לבכירים ברש"פ לפקפק בדברי סלאם פיאד אודות השלמת בניית מוסדות המדינה הפלסטינית. בכיר במשרד ההסברה הפלסטיני ובעל טור ביומון הרש"פ אל-איאם, האני אל-מצרי, תהה:

"אם הרשות אינה יכולה לעמוד בהפסקה של הסיוע ושל העברת המיסים, כיצד היא מכריזה, באמצעות עדויות [של דו"חות] בין-לאומיים, שהיא מוכנה להקמת המדינה, שהכלכלה הפלסטינית פורחת ושהצמיחה גדלה?" (אל-איאם (רש"פ), 21.6.2011)

במאמר בסו"י הפלסטינית מען, שאל מנכ"ל מחלקת היחסים הבין-לאומיים באש"ף, סלימאן אל-וערי:

"האם [אכן] השלמנו את בניית המוסדות ויש לנו את היסודות העיקריים של מדינה, שהראשון מביניהם הוא כלכלה לאומית ומקורות מימון מספיקים? התברר כי איננו מוכנים, כאשר ד"ר פיאד הודיע שהכלכלה הפלסטינית סובלת ממשבר גדול, שהמשכורות לא ישולמו עד שישראל תעביר את הכנסות המיסים ... היציבות הכלכלית היא היוצרת את היציבות הפוליטית ומסייעת לה. היסודות העיקריים של כל מדינה חייבים להסתמך על מקורות מימון יציבים כדי [להבטיח] פעילות מתמדת של מוסדותיה. אם אין מקורות קבועים, קשה להמשיך בפרויקט המדינה, שהרי בניית המבנים המנהלתיים והביטחוניים של הרשות הלאומית על יסודות מדעיים ומקצועיים אינה מספיקה, באין מקורות מימון ברורים, הבאים ממיזמי השקעות וייצור, המועילים לכל בני העם הפלסטיני, ומספקים הזדמנויות עבודה רבות. אין זה מספיק שכספי התורמים והסיוע מועברים אל התשתית בלבד. רפורמה כלכלית היא תנאי בסיסי ולבנה יסודית בתוכנית בניית המדינה." (www.maannews.net, 15.5.2011)

ולמרות הכל - קצבאות השאהידים גדלות
המשבר הכלכלי לא מנע מתן תוספת לקצבאות המשולמות למשפחות השהידים. סלאם פיאד אמר כי למרות המשבר הייתה הקפדה שלא לפגוע בהקצבות רגישות במיוחד דוגמת אלה הניתנות למשפחות השהידים. מזכ"ל משפחות השהידים הפלסטיניים, מחמד צביחאת, מסר כי פיאד הגדיל את ההקצבות למשפחות השהידים בפעם השלישית מאז תחילת כהונתו.




*תקציר מתוך מאמרו של כ. יעקב, החוקר את הזירה הפלסטינית במכון ממר"י.

עסקים עם מתנחלים. טוב להם וטוב לנו.

לפי מחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת אל-קודס, והתפרסם בעיתון 'הארץ', מתברר כי נכון לשנת 2010, היקף ההשקעה של הון פלסטיני פרטי בישראל נע בין 2.5 מיליארד דולר ל5.8 מיליארד. בעוד שהיקף ההשקעה הפלסטינית בשטחי הרשות עמדה על 1.58 מיליארד דולר בלבד.

אנשי עסקים פלסטינים וישראלים בכנס בנמל חיפה

במחקר זה בדק עיסא סמיראת, מאסטרנט מבית לחם, מידע בסיסי שקיבל מלשכות המסחר והתעשייה הפלסטיניות, ועל בסיס שאלונים וראיונות שנערכו על בסיס קבוצה של כ 400 אנשי עסקים, גיבש את מסקנותיו הסוציולוגיות.

לפי הנתונים, כ16,000 בעלי הון ואנשי עסקים מקבלים אשרת כניסה קבועה לישראל, והשקעותיהם – הנעשות הן בתחומי ההתנחלויות, והן בשטחי ישראל 'הישנה' – מתרכזות בעיקר בתעשייה המסורתית ובענף הבניין.

הסיבות לזליגתו של ההון הפלסטיני אל שטחי ישראל רבות. ההגבלות שנאלץ הצבא להטיל על תושבי הרשות, השחיתות הפושה במנגנון הפלסטיני ומערכת משפט חלשה הופכות את ישראל בה מתקיימת אווירת עסקים ידידותית יותר ליעד נחשק.

למרות רצונם של גופים שונים להטיל את האשמה לתופעה זו על ישראל, הסקר שערך החוקר גילה כי 35.3% מהמשקיעים לא רוצים לחזור להשקיע בגדה המערבית, 28.9% טענו שישובו אליה במידה והרשות תנהל את הכלכלה טוב יותר, ואילו 35.8% מתנים את שיבתם בשיפור בתשתיות והקלות בלקיחת הלוואות. מכיוון שמבין שלל גורמים אלו, רק חלק מנושא התשתיות עשוי ליפול באחריות ישראל, הרי שעיקר האשמה על בריחת ההון מוטלת לפתחה של הרשות ומנהיגיה.

מחקר זה מאשש את ההנחה לפיה הנוכחות הישראלית ביו"ש היא טובה גם לפלסטינים. באזורי התעשייה ביו"ש מועסקים לא פחות מ11,000 ערבים תושבי האזור, המשתכרים בסכום הגבוה פי שניים ושלושה מהמשכורת הממוצעת בציבור הפלסטיני.

העובדה שמעורבות הרשות הפלסטינית מזיקה לתושבים עצמם, מוכחת גם כאשר בוחנים את השינויים ברמת הפלסטינים המועסקים בישראל. 

מועסקים פלסטינים בישראל (באלפים)

כפי שניתן להבחין, מספר הפלסטינים המועסקים בישראל מתנהג כפונקציה הפוכה להתקדמותו של תהליך השלום שהחל באוסלו. מספר זה הגיע לשיא בשנת 1993, ערב החתימה על ההסכמים הללו, ומאז ידע ירידה חדה במשך תקופת שלטונו של המערך, שקידם את שליטתה של הרשות הפלסטינים בערי יו"ש. עלייה במספר זה החלה רק כאשר התחלף השלטון, עם ניצחונו של נתניהו בבחירות 96' אשר ניסה להקפיא את תהליך אוסלו, ולצמצם את כוחה של הרשות.

תהליך השלום שניהלה ישראל בעשרים השנים האחרונות הזיק לשני הצדדים. ולא הביא את הברכה המצופה. כאשר ישראל תחדל מהמרדף אחר השלום, ותתרכז בשיפורם של חיי היום-יום תבוא ברכה לכולם.