מדוע ומתי מת תהליך השלום, לדעת הישאם ג'ראללה / ד"ר רבקה שפק ליסק

הישהאם ג'ראללה הוא עיתונאי פלסטיני מהגדה המערבית. הוא פירסם ב- 20 ביוני 2012, מאמר בכתב העת "גייטסון אינסטיטיוט" תחת הכותרת:
Why is the Peace Process Dead? by
Hisham Jarallah

ואלה הם עיקרי הדברים כפי שערכה ד"ר רבקה שפק ליסק:

לדעת הישהאם, תהליך השלום מת מפני שרוב העולם הערבי עדיין לא השלים עם זכותה של ישראל להתקיים.
נשיא הרשות הפלסטינית מחמוד עבאס הכריז השבוע, כותב הישהאם, שתהליך השלום במזרח התיכון "מת מוות קליני", מפני שישראל מסרבת לקבל את התנאים לחזרה לשולחן הדיונים.
עבאס תבע מישראל להקפיא את כל הבנייה בהתנחלויות ולהכיר בקווים שלפני 1967 כגבול העתיד בין ישראל לפלסטין.
לאחרונה, עבאס הוסיף 2 תנאים נוספים: ראשית כל, שישראל תאפשר לו ליבא יותר נדק לכוחות המשטרה בגדה המערבית, ושנית, שתשחרר את כל האסירים הפלסטינים מבתי הכלא בישראל.
לדעת הישהאם, עבאס מחפש כל תירוץ כדי לא לחזור לשולחן הדיונים עם ישראל.
דרישתו להפסיק את כל הבנייה בהתנחלויות היא, לדעת הישהאם, בדיחה: האם רק לאחרונה הוא גילה שיש התנחלויות בגדה המערבית?
מדוע קודמו בתפקיד, יאסר ערפאת, ניהל במשך שנים מו"מ עם ישראל בשעה שישראל בנתה התנחלויות? ומדוע עבאס עצמו ניהל מו"מ עם מנהיגים ישראליים לפני שבנימין נתניהו נבחר לראשות הממשלה לפני למעלה מ- 3 שנים, בעוד הבנייה בהתנחלויות נמשכה?
יתר על כן, כותב הישהאם. ע"י הדרישה שישראל תסכים לקווי טרום- 1967 כגבול בין המדינות, עבאס בעצם דורש מישראל להתחייב לתת לו הכל עוד לפני שהחל המו"מ..
שני התנאים החדשים, שחרור כל האסירים ויבוא נשק, כותב הישהאם, הפתיעו אפילו את הפלסטינים בגדה המערבית. נראה שגם להם לא ברור כיצד שחרור אנשים שהיו מעורבים בטרור, ויבוא נשק, יקדמו את השלום.
עבאס צודק בקביעה ש"תהליך השלום מת מוות קליני". אבל, הוא מת כבר ב- 2006 , כאשר בבחירות בחרו רוב הפלסטינים בחמאס, ולאחר מכן, החמאס סילק את הרשות הפלסטינית מרצועת עזה..
תהליך השלום מת אף קודם לכן, טוען הישהאם:
כאשר יאסר ערפאת אמר "לא" לאהוד ברק בקמפ דויד ב- 2000 .
כאשר עבאס שוב אמר "לא" לראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט ב- 2008 .
כאשר הרשות הפלסטינית הייתה מעורבת באינתיפדה השנייה בשליחת מתאבדים להתפוצץ עם ישראלים.
כאשר שוטרים פלסטינים השתמשו בנשק שסופק ע"י האמריקנים וישראל כדי לרצוח אזרחים וחיילים ישראלים.
כאשר הפלסטינים הקימו 2 מדינות נפרדות – אחת בגדה המערבית ואחת ברצועת עזה.
ה"אביב הערבי" שהביא לשלטון בארצות ערב איסלמיסטים- ג'יהאדיסטים, הוא סיבה נוספת מדוע גם הסכמי השלום עם מצרים וירדן ימותו עם השתלטות האחים המוסלמים על מצרים וירדן.
לסיכום, חוזר הישאהם על ראשית דבריוש"תהליך השלום מת מכיוון שרוב העולם הערבי עדיין לא השלים עם זכותה של ישראל להתקיים".
המאמר נכתב ע"י הישאם ג'ראללה, עיתונאי החי בגדה המערבית.

סקר: מרבית הישראלים סבורים שפתרון 'שתי המדינות' איננו ישים

רוב הציבור הישראלי מבין כי אין סיכוי ריאלי לסיים את הסכסוך בין ישראל לפלסטינים על פי נוסחת 'שתי מדינות לשני עמים'. כך עולה מסקר מדד השלום לחודש אפריל שמפרסם המכון הישראלי לדמוקרטיה.

על פי הממצאים 58% מהיהודים ו61% מהערבים אזרחי ישראל סבורים שאין כיום אפשרות לסיים את הסכסוך על פי דרך זו.

מלבד זאת, מראה הסקר כי השלום כבר אינו נמצא בראש מעייניהם של הנשאלים.

כאשר נשאלו הנסקרים מה לדעתם הדבר החשוב ביותר לעשות כעת. נמצא כי במקום הראשון ניצב יעד צמצום הפערים החברתיים-כלכליים (41%), אחריו יצירת פתרונות דיור במחיר נוח (16%), ואילו השגת הסכם שלום עם הפלסטינים (15%) ניצב במקום השלישי בפער עצום מהנושא העיקרי.

סקר זה, הנערך מידי חודש בראשות פרופ' אפרים יער מאוניברסיטת תל-אביב ופרופ' תמר הרמן מהמכון הישראלי לדמוקרטיה, בוחן באופן שיטתי ולאורך זמן את דעת הקהל הישראלית ביחס לסוגיות העומדות על הפרק ולנושאים הנוגעים לסכסוך הישראלי-פלסטיני.

ממצאים אלו מצטרפים לקולות ההולכים ונשמעים עם מהעבר השני, המביעים ייאוש מרעיון שתי המדינות ושאיפה לכונן באזור מציאות פוליטית שונה. כפי שהתבטא אך לאחרונה אחמד קריע (אבו-עלא) ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר:

"עברו 10 שנים מאז שאימצה הקהילה הבין-לאומית את המונח שתי מדינות לשני עמים. תוכנית זאת שלא ראתה אור כלל איבדה את חיוניותה ודעכה בהדרגה. יש לחשוב ברצינות על סגירת פתרון שתי המדינות ופתיחת דף חדש"

מתברר כי המתווה המדיני לאורו צעדו משלחות המשא ומתן בגיבוי הקוורטט במשך העשור האחרון כשל, וכי הציבור משני הצדדים שואף לבחון חלופות אחרות. במקום להתכונן למשא ומתן של אתמול, על מתווי המדיניות הישראלים לפתח רעיונות חדשים שיוכלו לשמור על האינטרסים הקיומיים של ישראל.

סקר: הפלסטינים שוללים את זכותה של ישראל להתקיים, ורואים בשתי המדינות שלב בדרך לחיסולה

סקר שערך מכרז המחקר The Israel Project מגלה כי מרבית הפלסטינים עדיין סבורים כי לישראל אין זכות קיום וכי על הפלסטינים לשאוף להשמדתה. פתרונות הביניים כמו רעיון שתי המדינות, נתפס על ידם כשלב הכרחי בדרך להשגת המטרה השלמה.

	מסכים חלקית	מסכים ביותר	סה"כ	סה"כ מבין המשיבים לשאלה
הפתרון הרצוי הוא שתי מדינות החיות זו לצד זו	12%	13%	25%	32%
צריך להתחיל עם שתי מדינות ולהתקדם משם למדינה אחת גדולה	30%	22%	52%	68%

	מסכים חלקית	מסכים ביותר	סה"כ	סה"כ מבין המשיבים לשאלה
לישראל יש זכות קיום בתור בית לאומי יהודי	4%	4%	8%	9%
הפלסטינים צריכים לשאוף להשתלט על כל האדמה לטובת המדינה הפלסטינית	57%	27%	84%	91%

החשיבה מחדש בצד הפלסטיני - מחייבת גם אותנו לשים את הקיבעונות המדיניים מאחור, ולבחון חלופות חדשות.

אחמד קריע (אבו עלא): "יש לחשוב ברצינות על סגירת פתרון שתי המדינות ופתיחת דף חדש"

במאמר שפרסם לאחרונה בעיתונות הפלסטינית ביסס אבו עלא את הטענה כי רעיון שתי המדינות לשני עמים כבר איננו ישים, וכי יש לחשוב על כיוונים אחרים:

"עברו 10 שנים מאז שאימצה הקהילה הבין-לאומית את המונח שתי מדינות לשני עמים. תוכנית זאת שלא ראתה אור כלל איבדה את חיוניותה ודעכה בהדרגה, לאחר שתקופה ארוכה זרעה תקווה לפתרון צודק ושלום כולל באזור..."

"יש לחשוב ברצינות על סגירת פתרון שתי המדינות ופתיחת דף חדש. המסקנה הזאת לא מצאה חן בעיני הישראלים ומקצתם ראו בה אזהרה שחבוי בה איום להעלות מחדש את פתרון המדינה האחת... מקצת אנשי הימין הקיצוני ראו בכך סחיטה פוליטית ישירה המאשרת את טענתם של חוגים ישראלים רחבים שלא רק שאין פרטנר פלסטיני ואין רצון אצל הפלסטינים לכונן שלום, הם מתנגדים לפיתרון שלום מעיקרו וממשיכים לחתור למוטט את המדינה העברית מבפנים, באמצעות אופציית מדינה אחת דמוקרטית לכל אזרחיה, אופציה שרווחה במשך כמה עשורים לפני פתרון שתי המדינות..."

"פתרון זה מאפשר [לנו] להגדיל את מרחב התמרון ולהמשיך את המתקפה המדינית הכוללת כדי לקחת את הזכויות הבסיסיות שהופקעו מאיתנו לחירות, לעצמאות ולכבוד אנושי ולהחזיר את המשמעות של הסיסמה הישנה של המהפכה שלנו, כלומר מדינה אחת...עלינו לחשוף את הפעילות השיטתית והמאורגנת של ישראל לחיסול פתרון שתי המדינות ולהרס כל היסודות להקמת מדינה פלסטינית. זו עובדה שאפשר להראותה לקוורטט ובייחוד לארה"ב שפתרון שתי המדינות אינו אפשרי. "

מתוך תרגום באתר ממר"י

תובנות אלו של עלא מאששות תחושות קשות שקיימות גם בצד הישראלי. הנימוק הרווח כי אין אצל הפלסטינים פרטנר אמיתי לשלום נובע מן העובדה כי דרישות המינימום של ישראל לגבולות בני הגנה ולשליטה בנכסים אסטרטגיים שונים לא עונות לדרישות המינימום הפלסטיניות הכוללות נסיגה מלאה לקווי 67'. משמעות הדבר היא שהחזון הפלסטיני והחזון הציוני לא מצליחים לדור בכפיפה אחת. 

בעוד שהפלסטינים מקדמים רעיונות אלטרנטיביים בדמות המדינה הדו-לאומית, יכולים גם הישראלים לעשות כן ולקדם שלל מיזמים ורעיונות להסדר היחסים עם הפלסטינים המבוססים על שמירה איתנה על זכויותיה ההיסטוריות והריבוניות של ישראל, תוך הענקת זכויות אדם מרביות לערביי יהודה ושומרון. 

החשיבה מחדש גם בצד הפלסטיני היא אות לכולנו שהגיע הזמן לשים את הקיבעונות המדיניים בדמות שתי המדינות מאחור, ולבחון חלופות חדשות.

אש"ף מודה: השיחות נועדו רק למשוך זמן. אין כוונה אמיתית להגיע להסכם

הפלסטינים כלל אינם מעוניינים בהשגת הסכם, אלא למשוך את הזמן עד לתאריך 26 בינואר בו הם יפתחו בקמפיין שנועד להשיג החלטה של מועצת הביטחון של האו"ם לעצור את כל הבניה בשטחי יו"ש. כך דיווחה סוכנות הידיעות הפלסטינית PalPress.
נכון לעכשיו מתקימות פגישות עם נציגים אירופאיים במטרה לבסס את קווי 67 כנקודת הפתיחה למו"מ.

(זקני ציון)

ויכוח פנים פלסטיני על גבולות 67 - מחקר חדש של ממר

מתוך ההקדמה לפרסום חדש של ממר"י. המסמך המלא כאן.

"מכיוון שאנו מאמינים בשלום, מכיוון שאנו מעוניינים מאוד להיות מתואמים עם הלגיטימיות הבין-לאומית, מכיוון שהיה לנו אומץ לקבל החלטה אמיצה, ולאור העדר הצדק המוחלט; פנינו אל דרך הצדק היחסי, הצדק האפשרי אשר מסוגל לתקן חלק מן העושק ההיסטורי החמור שבוצע נגד עמנו, והסכמנו להקמת מדינת פלסטין על 22% בלבד משטחי פלסטין ההיסטורית, כלומר על כל השטחים שישראל כבשה בשנת 1967."יו"ר הרש"פ מחמוד עבאס, בעצרת הכללית של האו"ם,לאחר הגשת הבקשה לקבלת מדינת פלסטין בגבולות 1967 לאו"ם[1]

"חמאס הסכימה להקמת מדינה פלסטינית בגבולות 1967 שבירתה ירושלים תוך מימוש זכות השיבה. זוהי עמדה ששותפים לה באופן כללי כל הכוחות הפלסטיניים וכל הגורמים הערביים והאסלאמיים... פתרון שתי המדינות כולל הכרה בישראל. לנו בחמאס יש עמדה ברורה שהיא אי-הכרה בישראל... יותר ממחצית העם הפלסטיני שייכים לשטחי 1948, הם נולדו שם או שהוריהם או סביהם נולדו שם. לכן הם שייכים לאדמה הזו והם לא חדשים בה, שזה מקרוב באו. הם גורשו ממנה בכפייה. לא יהיה זה הוגן או צודק שתבוא תנועה פלסטינית כלשהי ותכיר בישראל." יו"ר הלשכה המדינית של החמאס, ח'אלד משעל, בראיון ליומון אל-חיאת[2]

הקדמה

בטקס פתיחת המשחקים הערביים לשנת 2011 בדוחה (9.12.2011) הוצגה מפה של מדינת פלסטין, הכוללת את הגדה המערבית ורצועת עזה בלבד, משמע, גבולות 1967.[3] מחמוד עבאס נכח בטקס ולא הגיב. הדבר עורר ויכוח ציבורי פלסטיני סביב מפת פלסטין גבולותיה, המלמד על מחלוקת ציבורית סביב שאיפותיו המדיניות של העם הפלסטיני והתנהלותו מול ישראל והקהילה הבין-לאומית. הוויכוח חושף קושי בציבור הפלסטיני – גם בין תומכי הרש"פ – לקבל את גבולות 1967 ולוותר על חלום "פלסטין ההיסטורית". זאת, על אף החתימה על הסכם אוסלו, הכרתו של אש"ף בישראל, דבקותה של ההנהגה הפלסטינית בפתרון שתי המדינות לפי גבולות 1967 והפנייה לאו"ם כדי שיקבל מדינה זו כחברה בו. הוויכוח גם חושף את ההבדלים בתפיסת הרש"פ והחמאס את מושג המדינה בגבולות 1967, ששתיהן מצהירות כי היא מהווה בסיס לתוכנית פוליטית משותפת. אצל הרש"פ זהו חלק מפתרון שתי המדינות והסדר הקבע מול ישראל על כל היבטיו, כולל פתרון בעיית הפליטים, שאותו היא מציגה בשתי נוסחאות מקבילות: האחת, "פתרון צודק ומוסכם" והשנייה, "זכות השיבה של הפליטים לבתיהם משנת 1948." ממול, בכירי החמאס אומרים כי יסכימו למדינה בגבולות 1967 בלי הכרה בישראל, בלי ויתור על זכות השיבה של הפליטים ובלי ויתור על ההתנגדות החמושה.

מפת פלסטין (בצהוב) כפי שהוצגה בטקס פתיחת המשחקים[4]

www.maannews.net, 10.12.2011

אמצעי התקשורת דיווחו על סערה ציבורית שהתעוררה סביב הנושא: נמסר על ויכוח סוער שהתפתח בקרב הצופים בטקס פתיחת המשחקים בקטר ועל קריאה של צעירים ערבים להשיב את המשלחות לארצותיהם.[5]ראש המשלחת הפלסטינית למשחקים, דאוד מתוולי, ביקש מהוועדה המארגנת העליונה של המשחקים הבהרה לגבי האירוע.[6] איחוד האיגודים המקצועיים הפלסטיניים דרש התנצלות וקרא לליגה הערבית לחקור את האירוע ולתבוע דין וחשבון מן האחראים. לדברי האיחוד, מדובר במפה בלתי מקובלת, המייצגת הכרה ברורה בישות הציונית וקבלה של התוכנית האמריקאית למזרח תיכון חדש.[7] צעירים פלסטינים פתחו דף פייסבוק שכותרתו: "פלסטין אינה ניתן לחלוקה, קטר".[8] פעילים ירדנים קיימו הפגנת מחאה מול שגרירות קטר בעמאן[9] ובהפגנה אחרת בירדן שרפו פלסטינים את תמונתו של אמיר קטר.[10] תנועת הסטודנטים של הג'יהאד האסלאמי ארגנה הפגנת מחאה בעזה בקריאה להחרים את קטר ולהחזיר ממנה את השגריר הפלסטיני עד שתתנצל על האירוע. מאות המפגינים דרשו שלא לוותר על פלסטין ההיסטורית מן הנהר לים.[11]

אירוע זה עורר שיח עממי פלסטיני בנושא גבולות פלסטין ודרך ההתמודדות הרצויה מול ישראל. מאמרים וכתבות בעיתונים ובאתרי האינטרנט של הרש"פ, חמאס וגופים פלסטיניים עצמאיים, עסקו בלהט בנושא. התגובות התחלקו לשני סוגים: התקפות על קטר בהן נטען כי היא הציגה מפה מזויפת וחסרה של פלסטין, כולל האשמתה בחבירה לתוכנית מערבית נגד הערבים והמוסלמים; ומנגד, קריאה לפלסטינים להכיר בכך שאלה הם גבולות המדינה שהם עצמם דורשים.

הגורמים הפלסטיניים הרשמיים, הן ברש"פ והן בחמאס, נמנעו מלהיכנס לוויכוח ושמרו על שתיקה, שגרמה לכמה מהכותבים לתהות מדוע לא נשמעה מחאה רשמית מצד אש"ף והאם השתיקה היא ביטוי לוויתור של הגורמים הרשמיים על חלום פלסטין ההיסטורית.

למסמך המלא

נביל שעת': "איננו נוטשים את ההתנגדות החמושה"

פרטנרים? נביל שעת' (משמאל), ערפאת ונתניהו.
ויקישיתוף

בדיון אודות המשך דרכה של ההתנגדות שערך נביל שעת' בעזה עם נציגי החמאס, קבע שעת' כי

"אימוצה של ההתנגדות העממית בדרכי שלום, אינה קובעת שיש לוותר לחלוטין על המאבק החמוש... החוק הבינלאומי והמוסר מעניקים את הזכות להשתמש בהתנגדות חמושה, אבל עדיף לנו להתנגד לצבא ולא לתקוף אזרחים..." 

בכך חושף שעת' שוב את העובדה שהשיח המתון של פת"ח אינו שולל את האלימות באופן עקרוני, אלא מבחינה טקטית בלבד. הפת"ח לא שולל את דרכו של הטרור, אלא סבור כי מטרות הארגון יושגו טוב יותר באמצעות שילוב של דיפלומטיה ולחצים תקשורתיים בזירה הבינלאומית. 

אש"ף - נשקול מחדש את התיאומים עם ישראל

מתוך חדשות המפרץ - דובאי:

"אש"ף שוקל להוריד את רמת שיתוף הפעולה עם ישראל ולעצור לחלוטין את התיאום הביטחוני עמה. וואסל אבו יוסוף, חבר הועד הפועל של אש"ף, קובע כי נטישתם של הסכמי הביטחון עם ישראל הייתה ועודנה אפשרות שבהחלט באה בחשבון. גם ההסכמים הכלכליים יישקלו מחדש במידה וישראל תעקב שוב את העברת הכספים לרשות"

בכיר פת"ח: "נעשה הכל למנוע שיחות עם ישראל"

סמל הפת"ח. סרבנות שלום?

סוכנות הידיעות הפלסטינית מדווחת כי על פי העיתון אל-קודס אל-ערבי הפת"ח הכריז על מאבק נגד כל צורה של שיתוף פעולה בין ישראלים לפלסטינים. 
בכיר הפתח חתם עבדל קאדר אישר זאת באמרו כי

"ידעו כולם שאנו נפעל למנוע כל מפגש ישראלי-פלסטיני בירושלים וננסה למנוע כל מפגש מסוג זה בשטחים הפלסטינים בין אם בירושלים ובין אם בתל-אביב. הגישה הרשמית בפת"ח היא למנוע כל סוג כזה של מפגשים"

בכתבה צוין כי פעילי הפת"ח סיכלו פגישה של ה 'קונפדרציה הישראלית-פלסטינית' שנועדה להתקיים במלון אמבסדור במזרח ירושלים. כאשר הנהלת המלון הודיעה כי לא תוכל לערוב לשלומם של המתארחים בשל איומים על חייהם. בוועידה זו התעתדו לנאום שלמה בן-עמי, סרי נוסייבה ואורי אבנרי. 

עסקים עם מתנחלים. טוב להם וטוב לנו.

לפי מחקר שנערך לאחרונה באוניברסיטת אל-קודס, והתפרסם בעיתון 'הארץ', מתברר כי נכון לשנת 2010, היקף ההשקעה של הון פלסטיני פרטי בישראל נע בין 2.5 מיליארד דולר ל5.8 מיליארד. בעוד שהיקף ההשקעה הפלסטינית בשטחי הרשות עמדה על 1.58 מיליארד דולר בלבד.

אנשי עסקים פלסטינים וישראלים בכנס בנמל חיפה

במחקר זה בדק עיסא סמיראת, מאסטרנט מבית לחם, מידע בסיסי שקיבל מלשכות המסחר והתעשייה הפלסטיניות, ועל בסיס שאלונים וראיונות שנערכו על בסיס קבוצה של כ 400 אנשי עסקים, גיבש את מסקנותיו הסוציולוגיות.

לפי הנתונים, כ16,000 בעלי הון ואנשי עסקים מקבלים אשרת כניסה קבועה לישראל, והשקעותיהם – הנעשות הן בתחומי ההתנחלויות, והן בשטחי ישראל 'הישנה' – מתרכזות בעיקר בתעשייה המסורתית ובענף הבניין.

הסיבות לזליגתו של ההון הפלסטיני אל שטחי ישראל רבות. ההגבלות שנאלץ הצבא להטיל על תושבי הרשות, השחיתות הפושה במנגנון הפלסטיני ומערכת משפט חלשה הופכות את ישראל בה מתקיימת אווירת עסקים ידידותית יותר ליעד נחשק.

למרות רצונם של גופים שונים להטיל את האשמה לתופעה זו על ישראל, הסקר שערך החוקר גילה כי 35.3% מהמשקיעים לא רוצים לחזור להשקיע בגדה המערבית, 28.9% טענו שישובו אליה במידה והרשות תנהל את הכלכלה טוב יותר, ואילו 35.8% מתנים את שיבתם בשיפור בתשתיות והקלות בלקיחת הלוואות. מכיוון שמבין שלל גורמים אלו, רק חלק מנושא התשתיות עשוי ליפול באחריות ישראל, הרי שעיקר האשמה על בריחת ההון מוטלת לפתחה של הרשות ומנהיגיה.

מחקר זה מאשש את ההנחה לפיה הנוכחות הישראלית ביו"ש היא טובה גם לפלסטינים. באזורי התעשייה ביו"ש מועסקים לא פחות מ11,000 ערבים תושבי האזור, המשתכרים בסכום הגבוה פי שניים ושלושה מהמשכורת הממוצעת בציבור הפלסטיני.

העובדה שמעורבות הרשות הפלסטינית מזיקה לתושבים עצמם, מוכחת גם כאשר בוחנים את השינויים ברמת הפלסטינים המועסקים בישראל. 

מועסקים פלסטינים בישראל (באלפים)

כפי שניתן להבחין, מספר הפלסטינים המועסקים בישראל מתנהג כפונקציה הפוכה להתקדמותו של תהליך השלום שהחל באוסלו. מספר זה הגיע לשיא בשנת 1993, ערב החתימה על ההסכמים הללו, ומאז ידע ירידה חדה במשך תקופת שלטונו של המערך, שקידם את שליטתה של הרשות הפלסטינים בערי יו"ש. עלייה במספר זה החלה רק כאשר התחלף השלטון, עם ניצחונו של נתניהו בבחירות 96' אשר ניסה להקפיא את תהליך אוסלו, ולצמצם את כוחה של הרשות.

תהליך השלום שניהלה ישראל בעשרים השנים האחרונות הזיק לשני הצדדים. ולא הביא את הברכה המצופה. כאשר ישראל תחדל מהמרדף אחר השלום, ותתרכז בשיפורם של חיי היום-יום תבוא ברכה לכולם.