בעוד שבישראל מדברים על חידוש המשא ומתן, ברשות הפלשתינית קובעים עובדות בשטח. המטרה, שהפכה כבר מזמן למוצהרת, מדברת על השתלטות על שטחי C ויצירת רצפים טריטוריאליים. השיטה: הקמה ופיתוח של יישובים בדווים תוך סיוע כספי ומשפטי לתושבים, שהולכים ומזדהים עם רעיון המדינה הפלשתינית. בפרקליטות עוצמים עין, והמנהל האזרחי מתעלם ומנהל בפועל מדיניות כפולה ליהודים ולערבים. הפלשתינים: "ירושלים היא השער לשמיים והבקעה היא השער לפלשתין"
גיל ברינגר.
הם יגיעו מנקודה כלשהי במרחב עם רכב ועוקב מים, יאטו ליד מחסום רימונים, יפנו לציר צדדי ויחנו לאחר כמה מטרים צמוד לתחנת השאיבה של מקורות. גבוה מעמדת התצפית, חייל במשמרת יצפה בהם ממלאים את העוקב באמצעות צינור מים הממתין להם במקום. איש מאנשי המוצב לא יעצור אותם. זה הנוהל וזו ההוראה. מכאן ימשיכו ברכבם הלאה. הם יחזרו למאחז הקטן שלהם היושב מתחת לאחד מעיקולי הדרך. במהלך הנסיעה על כביש ורד הנמתח בין רימונים ליריחו ינופפו לשלום לבן משפחה אחר בנתיב הנגדי. גם הוא יעשה את דרכו עם עוקב מים ריק נגרר מאחור. גם הוא בדרך לנקודת השאיבה. גם הוא יחזור למאחז הלא חוקי שהוא מתגורר בו עם מיכל מים שמולא באדיבות ממשלת ישראל. שגרה בממלכת בקעת הירדן.
מאחזי הבדווים המתפשטים במהירות באזור משוועים למים. בלעדיהם לא יוכלו להתקיים. עד לאחרונה נהגו השבטים לקדוח חור בצינורות של מקורות ולגנוב מים. לעתים, לחור שקדחו כלל לא טרחו לחבר צינור חדש שיוביל את המים למאהל. התוצאה הייתה זרימה בלתי פוסקת של מים שדלפו באין מפריע. ישראל, מסיבותיה שלה, בחרה שלא להילחם בתופעה ובמקום זאת החליטה לספק להתיישבות הבדווית הלא חוקית את המים הדרושים לה כדי להתפתח. תחנות השאיבה הפזורות במקומות שונים ביו"ש מספקות לבדווים את כל המים הדרושים להם, והכול באופן מוכר וחוקי. אלא שהדרך החדשה הזו להשיג מים, עם זאת שהיא פשוטה ומסודרת יותר ומאפשרת לבדווים את הרחבת גבול הפלישה לאדמות מרוחקות שמעולם לא עבר בהן צינור מקורות, דורשת מהבדווים ציוד שבאופן מסורתי לא קיים אצלם – מכלי ענק, דודי מים גדולים ועוקבים נגררים. אלא שיש מי שמעוניין בהתפשטות הבדווית ותפיסת השטחים החדשים. הגורם הזה מבין את הדרישה לציוד המים ועל כן מספק להם באופן סיטונאי את כל הנדרש. ההתחקות אחרי מקורות מכלי המים היא תחילתו של מסע בין תחנות לחשיפת השיטה, האמצעי והמטרה. מי עומד מאחורי ההתיישבות החדשה של הבדווים בבקעה?
תחנה ראשונה: כתובת על מכל
נסיעה מהירה על כבישי הבקעה והצצה מהירה לצדדים לכיוון המאחזים הרבים בצדי הדרך מספיקות לצייר את התמונה כולה. מאות מכלי מים זהים פוזרו לאחרונה באזור. אותו הצבע, אותו הגודל, אותה הצורה. ניכר בהם שיצאו מאותו המפעל וברור לכול שיד מכוונת אחת ניצחה על חלוקתם. ירידה משולי הדרך והצצה מקרוב מאפשרות לזהות בבירור את הכתובת בערבית המוטבעת על כל אחד מהמכלים: תכנית התמיכה של הבדווים. מימון: הרשות הפלשתינית. ביצוע: משרד השלטון המקומי.
לצד המכלים הצהובים המשמשים לאגירת המים, פזורים ברבים ממאחזי הבדווים בבקעה עוקבי מים מסוג אחר – מכליות כסופות על גלגלים. ושוב, התופעה חוזרת על עצמה – אותו עוקב בדיוק בכל אחד מהמאחזים שנבדקו. על כל אחד מהעוקבים מוטבע בבירור מספר הטלפון של היצרן 04-2468473. בשיחת טלפון שאנחנו מקיימים למספר עונה אחד העובדים ולאחר בקשתנו מעביר את הטלפון למר רושדי ראפת המציג את עצמו כבעלים של מסגריה ושמה "ברזליית חג' ראפת" מעראבה שבגליל. אני מציג את עצמי כמי שמתעניין בקנייה של מכלית נגררת ומבקש מרושדי ממליצים על העבודות האחרונות שלו באזור הבקעה. הוא מספר שאת המכליות הנגררות על ידי טרקטורים הוא ייצר בכמה הזדמנויות במשך השנים האחרונות וסופקו לאזור יריחו, תקוע, רמאללה, מישור-אדומים, למחצבה בדרך ענתות ועוד. יש לו כמה דגמים וצבעים. חלקם מגלוונים וחלקם לא. "הכל תלוי בכמה משלמים", הוא מסביר. חלק קטן מהמכליות הוזמנו בידי הצלב האדום אבל רוב המכליות שהכין הוזמנו מטעם הרשות הפלשתינית. ראפת מזמין אותנו לדבר איתם על העבודה הטובה שלו. המכליות מהסוג השני חולקו על ידו לבקשת הרשות באזור יריחו ומישור-אדומים, האזור שמרוכזים בו מאחזי הבדווים.
האחווה הזו שנוצרה בין הבדווים לרשות הפלשתינית מוזרה מאוד באוזני כל מי ששומע עליה. רבים במנהיגות הבדווית מתעבים את הרשות וטוענים במשך שנים להזנחה מצדה. גורם בכיר במגזר הבדווי שמשוחח איתנו מאשים את הרשות בשחיתות בכל הנוגע לטיפול בכספים העוברים אליה מגורמי חוץ המבקשים להשקיע אותם ברווחת הבדווים. אחיהם הדרומיים של הבדווים מהבקעה היושבים בנגב כלל לא שמעו על תמיכה של הרשות. שם לא תמצא מכלי מים מכל סוג, לא צהובים ולא כסופים. מה גורם לרשות הפלשתינית להקים תכנית תמיכה בבדווים באזור הבקעה?
תחנה שנייה: מבצע פסח
בערב פסח האחרון יצאו אנשי המנהל האזרחי כמו רוב אזרחי המדינה לחופשת פסח. הבדווים בני שבט הג'האלין, היושבים בוואדי אבו-הינדי מתחת לישוב קידר, המתינו מבעוד מועד לשעת הכושר הזו. בטכניקה המזכירה כמעט אחד לאחד את מבצעי חומה ומגדל הקימו הבדווים יישוב חדש מטרים ספורים מגבולו המזרחי של קידר. הבתים הראשונים קמו ממש מעבר לגדר. בשבעת הימים שבין החג הראשון לשני הגיעו משאיות של הרשות הפלשתינית מאזור דרום הר חברון. המשאיות פרקו את הציוד ויש מאין צצו שמונים מבני מגורים זהים על תא שטח עצום. פה שלושה, שם שבעה, בצד זה חמישה עשר ובפינה אחרת עשרה. בהמשך נבנו כעשרים יחידות נוספות ובשלב הבא הגיע מספר המבנים למאה ועשרים. העיר החדשה "אבו-הינדי" הייתה לעובדה מוגמרת.
גורם בכיר שהשתתף בסיור האחרון של ועדת חוץ וביטחון באזור מספר ל'מקור ראשון' שראש יחידת הפיקוח של המנהל האזרחי, מרקו בן-שבת, אישר שהמבנים הובאו למקום בידי אנשי הרשות הפלשתינית. מבט אחד במבנים שצמחו בן-לילה מתחת לקידר מספיק כדי לראות שלא מדובר ביזמה מקומית. כל מי שבחר להקים בית באבו-הינדי בימים שבין פסח לעצרת זכה בחבילת דיור הכוללת קרוואן כפול, שלצדו תא שירותים מחובר לצנרת ולידם דוד מים גדול. לא ממש הסטנדרטים הרגילים של התיישבות הבדווית המסורתית.
אנשי המנהל האזרחי המשתדלים להגיע עם הרשות הפלשתינית להבנות ולפעול בתיאום מלא ראו בפעולה הזו סטירת לחי מצלצלת והוציאו מיד צו הריסה למבנים. הבדווים מצדם היו מוכנים מראש עם בקשה לצו ביניים שימנע את ההריסה. אפשר רק לנחש שהגורם שסיפק את המים, את המשאיות, את המבנים ואת הציוד דאג גם לסיוע המשפטי. מה המניע של הרשות?
תחנה שלישית: השתלטות על הבקעה
באוגוסט 2009 הכריז ראש הממשלה הפלשתיני סלאם פיאד על תכניתו להקמת מדינה "מלמטה למעלה". תכנית פיאד כללה כמה עקרונות, ובהם פיתוח התשתיות, הפרדת רשויות, כלכלה חופשית ועוד. המטרה המוצהרת הייתה להקים מדינה פלשתינית דה-פאקטו, מתוך הנחה כי שיחות השלום מקרטעות ולא מובילות לשום מקום.
בתקופה המקבילה ניסה ראש הממשלה בנימין נתניהו להיתפס כמי שמקדם יזמת שלום, וזאת מבלי להיתפס כמי שמוכן לוותר על שטחים ביהודה ושומרון. המלכוד הזה הביא את נתניהו לקדם את תכנית "השלום הכלכלי", שבבסיסה הרעיון ששיפור כלכלתה של הרשות הפלשתינית הוא אינטרס ישראלי. הכלכלה הפורחת של הפלשתינים היא תנאי מקדים אשר יקרב את הצדדים למו"מ, טען נתניהו.
בתחילה נראה היה שהרעיון של נתניהו משתלב היטב בפיאדיזם הפלשתיני – התרכזות בבניית כלכלה ונטישה של יזמות שלום. אלא שהרעיון של תכנית נתניהו מסתיים בישיבה לשולחן המשא ומתן ואילו הרעיון של תכנית פיאד דוגל בהקמת של מדינה פלשתינית באופן חד-צדדי.
בשנת 2010 חל מפנה בתכנית פיאד והצד הפלשתיני החל ביזמות חדשות. הרעיון הפלשתיני החדש היה למסמס את חלוקת השטח המסורתית שנקבעה בהסכמי אוסלו לשטחי B ,A ו-C וזאת דרך יצירת רצפים טריטוריאליים של התיישבות ותשתיות.
בשטח A יושבות הערים הפלשתיניות הגדולות. השטח נתון בשליטה ביטחונית של הרשות המנהלת בו גם את התחום האזרחי. בשטחי B אחראית הרשות על הסוגיות האזרחיות, אך הביטחון הופקד בידי ישראל. שטחי C הם שטחים בשליטה ביטחונית ישראלית ובניהול המנהל האזרחי. שטחי C מהווים 60% משטח יהודה ושומרון, ויושבים בהם כשלוש מאות אלף יהודים. בנוסף יושבים באזור כמה עשרות אלפי פלשתינים המהווים כחמישה אחוזים מאוכלוסיית הרשות. משמעותם של שטחי C רבה מאוד לא רק בגלל גודלם, אלא בעיקר בגלל החיץ שהם מייצרים בין ריכוזי האוכלוסייה הפלשתינית.
בתחילת 2010 החל פיאד לפזר הצהרות שלפיהן הוא אינו יודע לקרוא את האות C וכי כל השטחים בגדה הם שטחי מדינה שהרשות בונה בהם. בפברואר באותה שנה פתחה הרשות סניף של משרד החקלאות מטעמה בכפר ג'יפתליק שבצפון בקעת הירדן, שטח C שעל פי הסכמי אוסלו אסור לרשות לפעול בו. המהלך הזה, שדומה מאוד מבחינת משמעותו האסטרטגית לפתיחתו של האוריינט-האוס בירושלים בשעתו, התקבל בשקט דומם.
באופן טבעי, משרד החקלאות הוא הגוף הממשלתי הראשון והעיקרי שאותם שישים אחוזים מיהודה ושומרון יעניינו אותו. "כל השטח החקלאי שלנו הוא שם", אמר איסמעיל דעיק, שר החקלאות הפלשתיני, בריאיון ל'הארץ' עם פתיחתו של הסניף. בדבריו התייחס לממשלות שקדמו לתקופתו של פיאד. "הן האמינו שבמשא ומתן יהיה אפשר להחזיר, ושזה יהיה קל. המציאות הוכיחה אחרת, ובישראל מתייחסים לשטח C כשטח ישראלי", צוטט דעיק באותו ריאיון.
באופן טבעי, הדגש עבר לבקעת הירדן - גם מכיוון שהיא מהווה כמעט שליש משטחי יהודה ושומרון וגם מכיוון שכתשעים אחוזים ממנה מוגדרים שטחי C. השלטים התלויים בכניסה למבנה משרד החקלאות בג'יפתליק מציינים כי "ירושלים היא השער לשמיים והבקעה היא השער לפלשתין". על שלט אחר שנתלה בקרבת מקום נכתב - "הבקעה היא גבול פלשתין עם האחות ירדן".
האסטרטגיה החדשה של משרד החקלאות הפלשתיני, המשמש כראש חץ למשרדי הממשלה האחרים, היא לתמוך בדרכים שונות במשפחות החקלאיות שבשטחי C, בעיקר באלה המתגוררות בבקעת הירדן. תפיסת השטח נעשית באופן הטוב ביותר כשהיא מתבססת על התיישבות חקלאית מקומית. הבדווים עונים היטב מבחינה זו על צורכי הרשות. הם מצויים בשטחי C בדרך ובאופן שאוכלוסיה פלשתינית אחרת אינה יכולה למלא במקומם.
עם הזמן החברה הבדווית עוברת תהליכי איסלמיזציה ופלשתיניזציה, והמרחק בין הקבוצה הפלשתינית לבדווית הולך ומצטמצם. מבחינת הרשות, אוכלוסיית הבדווים מייצרת עבורה את הרצף שהיא כל כך זקוקה לו בין רמאללה ליריחו וקובעת עבורה עובדות בשטח. הבדווים מצדם יודעים לגמול בחזרה בהזדהות הולכת וגדלה עם הרשות. דגלי פלשתין נתלים בעוד ועוד מאחזים בדוויים המממשים בפועל את המדיניות של פיאד.
תחנה רביעית: נציג הקרן
אזלת היד של הרשויות הישראליות במהלך הפלשתיני, שאינו מסתיר עצמו עוד ותכליתו לחטוף את כל מה שנשאר משטחי C, הפכה לעובדה. אף על פי שמדובר באסטרטגיה פלשתינית מוצהרת המנוגדת למדיניותה של ישראל, גורמי אכיפת החוק גוררים רגליים.
דוגמה בולטת לכך היא העתירות בנושא הישוב משואה. בשנת 2002 פלשו בדווים לשטחו הפרטי של מושב משואה שלמרגלות הר הסרטבה. הפלישה לאדמת המושב, שקם כהיאחזות נח"ל רביעית בבקעת הירדן בתחילת שנות השבעים ובזמן הקמתו הוגדר חלק מ"חומת המגן הרצופה של התיישבות העברית", מהווה כיום עוד סדק בחומת הריבונות הישראלית. משפחות הבדווים נצמדו לחממות המושב והחלו מעבדות את האדמה במקביל לקו החממות הישראלי.
בכל שלב של הרחבת הפלישה הבדווית למשואה הוציא המנהל האזרחי צו הריסה חדש על החלק שהתווסף בבנייה הלא חוקית. בכל פעם מחדש ביקשו הבדווים צו ביניים למניעת ההריסה באמצעות עו"ד תאופיק ג'בארין. בכל פעם זכו בצו המיוחל.
להבדיל משבט הבדווים שפלש לאדמות משואה, ג'בארין, בוגר תכנית המשפטנים של הקרן החדשה לישראל, לא צץ משום מקום. העיתון אל-חיאת אל-ג'דידה פרסם בסוף ינואר האחרון ריאיון עם מרואן טובאסי, מושל טובאס, שבו ציין כי "הפלשתינים ימשיכו להיצמד לאדמתם וידאגו שכל התכניות של ישראל לייהוד הבקעה ייכשלו, שכן הצדדים במחוז התחילו לעבוד במרץ כדי להשיג צווים כדי למנוע את הריסת המבנים בפעילות המחוז והמשרד לענייני הגדר וההתנחלויות". העבודה נעשית, ציין טובאסי, "בשיתוף פעולה עם עורך הדין תאופיק ג'בארין האחראי מטעם הרשות הפלשתינית למעקב אחרי הריסות מבנים וייצוג האזרחים בבתי המשפט בישראל".
בהמשך סיפר טובאסי בגאווה כי הרשות הקימה קרן של מאות אלפי דולרים לפיצוי הבדווים במקרה של הריסת מבנים. לא תמיד אפשר לסמוך על ג'בארין שיספק את הסחורה – אז תמיד טוב שיהיה משהו בצד. הכיסוי הפלשתיני שניתן להתיישבות הבדווית מושלם. הוא כולל ציוד מים, מבנים, סיוע משפטי וכספי פיצוי.
ארבע הבקשות לצו הביניים שהוגשו על ידי ג'בארין התקבלו בבית המשפט העליון. לעומתן, נדחתה הבקשה היחידה שהגיש המושב לאיחוד תיקים כדי לדון בכל הנושא בבת אחת ולסיים את הסחבת. כך, הנושא תלוי ועומד במשך עשר שנים שבהן המאחז הולך ומתפתח לעיניהם המשתאות של תושבי משואה, המביטים בהתנהלות האטית עד כאב של הפרקליטות בטיפול בפולשים.
ההימרחות הלא נגמרת של ההליכים משדרת לרשות הפלשתינית את המסר הבלתי נמנע – ישראל לא באמת מתכוונת להיאבק בפלישה שלהם. עברו הימים שראו את ההתיישבות בבקעה כ"חומה עברית". לא פלא שלאחרונה הקימה הרשות על אדמות מדינת ישראל, בתוך שטחה של משואה, שלט מטעם משרד החקלאות הפלשתיני. על השלט נכתב באנגלית ובערבית – "שיקום מוצלח". עוד מיזם לתפארת מדינת פלשתין המתהווה.
אגב, כדי להשיג מים לחקלאות הפולשים הבדווים לא היו חייבים לגנוב מצינורות או להשתמש בעוקבים. אפשר לקדוח בקרקע באופן לא חוקי ולהשיג אותם במקום. בהיעדר אכיפה, הקימו הבדווים במאחז שקם מחוץ למושב משואה מפעל חקלאי הנהנה מחסותו של משרד החקלאות הפלשתיני, והחלו קודחים בשטח המושב.
תחנה חמישית: פרקליטות עצלה
עצימת העין של הרשויות הישראליות מול המהלך הפלשתיני המתוזמר חוזר על עצמו שוב ושוב. גם כאשר המנהל פועל ומוציא צווי הריסה, משהו בהתנהלות של הפרקליטות תקוע. אין זכר לחריצות וליעילות שהיא מפגינה מול ההתיישבות היהודית במגרון ובעמונה. גם במקרים הבודדים שהיא ממלא את חובתה, בתי המשפט תוקעים את המהלך.
לדוגמה, בעיר אבו-הינדי שקמה בתוך שבעה ימים מעבר לגדר היישוב קידר, ביקש המנהל האזרחי להרוס את המבנים והוציא צווי הריסה. שבט הג'האלין, שכאמור הגיש מיד בקשה לצו ביניים שהוכן עם המשאיות והציוד זמן רב מראש, היו אמורים להיתקל בבית המשפט בפרקליטות המדינה הנאבקת על דחיית הבקשה לצו ועל מימוש צווי ההריסה באופן הבהול ביותר.
מבחינת הפרקליטות מדובר היה במשימה פשוטה וקלה. אמנם עורך הדין לקר המייצג את הבדווים טען כי אלה ישבו במקום מאז ומעולם וכי המבנים שהובאו לפני כשנה לוואדי רק שיפרו את רמת הדיור שהתקיימה בשטח, אך צילומי האוויר מוכיחים כי הטענה מופרכת מן היסוד. השוואה בין שני צילומי אוויר של תא השטח המדויק בוואדי אבו-הינדי מוכיחה באופן ברור – המבנים החדשים הובאו למקום בשנת 2011.
אלא שכאן חיכתה לג'האלין הפתעה נעימה ביותר. במשך כל השנה האחרונה ביקשה הפרקליטות שוב ושוב לדחות את הגשת תגובתה לנושא. לא פחות מחמש בקשות הגישה הפרקליטות לדחיית מועד לתגובה לבקשה להוציא צו ביניים.
השופט דנציגר, שלפניו בא התיק, העיר כי "יש להניח שהמבנים לא ייהרסו עד לדיון בצו הביניים". המנהל פירש את השערתו של השופט כקביעה מחייבת ולפיכך אין הוא מעז לממש צווי הריסה בעיר החדשה, למרות שצו ביניים בפועל לא הוצא. הפרקליטות מצדה מושכת את הזמן עוד ועוד עד שלאחרונה איים עליה בית המשפט כי הוא עלול שלא לאפשר לה לטעון נגד הוצאת צו ביניים שימנע את הריסת המבנים וזאת בשל "חוסר מעש בתיק". עד לרגע זה הפרקליטות לא מסרה ולו תגובה ראשונית בנושא.
חמש הפעמים שבהן ביקשה הפרקליטות הארכה בלי לעשות דבר בתיק אינן שיא מיוחד בכל הקשור להתנהלותה מול הבדווים באזור. לצורך הדוגמה, בתיק אחר – בג"ץ 1828/06 - ביקש המנהל להרוס סככות לא חוקיות שבנה שבט הג'האלין. לא פחות מ-17 החלטות ניתנו בתיק הזה – כולן הארכת מועד לבקשתה של הפרקליטות, מתוכן 13 החלטות שבהן קובע בית המשפט כי הפרקליטות מתנהלת בחוסר מעש. נכון ליום זה הפרקליטות טרם מסרה את עמדת המדינה לגופו של עניין.
תחנה שישית: יזמה פרטית
נקודת האור היחידה בכל הסיפור היא התנהלותה של תנועת 'רגבים', ששוב ושוב נכנסת לנעליה של המדינה במקומות שבהם היא הייתה צריכה לנהל את העניינים. רגבים מבקשת כעת להצטרף כידידת בית משפט בתיק אבו-הינדי.
"הסיפור הזה הוא דוגמה אחת מני-רבות לשיטתיות הסדורה והמחושבת לפרטי פרטים של ההתנהלות הפלשתינית במימוש תכנית פיאד, להקמת התשתית למדינה פלשתינית באופן חד-צדדי ותוך עקיפת הצורך במו"מ עם ישראל", טוען בצלאל סמוטריץ, מנכ"ל רגבים. "ההיערכות הלוגיסטית המרשימה, התזמון המדויק לימי חול המועד שיחידת הפיקוח אינה פועלת בהם, הביצוע המושלם של 'המבצע' להקמת בזק של עשרות מבנים ולבסוף הפניה לבג"ץ מיד בתום החג - כל אלו מלמדים כי מולנו ניצבת מכונה משומנת וממומנת היטב, שפועלת במקצועיות לקביעת עובדות בשטח ולהעמדת ישראל בפני עובדות מוגמרות שיצמצמו עד מאוד את יכולת התמרון המדינית שלה.
"אל מול הפעילות המסוכנת הזו מגיבות עדיין מרבית הרשויות הישראליות בחובבנות, שלא לומר ברשלנות פושעת. חוסר המעש הישראלי אל מול הפעלתנות ההיפר-אקטיבית של הפלשתינים הופך את הדיון הפוליטי המתקיים בישראל בשאלת הקמתה של מדינה פלשתינית לפארסה. המדינה הפלשתינית מוקמת מול עינינו והדרך חזרה הופכת קשה ומסובכת מיום ליום.
"בתוך כל הסיפור הזה משמש בג"ץ, במודע או שלא במודע, כלי למימוש שאיפותיהם המדיניות של הפלשתינים. בחסות היד הקלה על הדק צווי הביניים, ובחסות התנערותה של הפרקליטות מחובתה להגן על צווי ההריסה ולהגיב לעתירות באופן מידי, נקבעות עובדות מדיניות בשטח ואין פוצה פה ומצפצף".
לשאלותינו בנושא מסר משרד המשפטים את תגובתו וציין: "הפרקליטות טרם קיבלה את התייחסות צה"ל לעתירה. מוצע לפנות לדובר צה"ל".
תחנה שביעית: מעורבות זרה בשטח C
לפני כשנתיים החלה הרשות הפלשתינית לבקר את מדינות העולם התורמות סכומי עתק לרשות. האישום המרכזי שהופנה מצד הרשות כלפי המדינות התורמות היה מדיניותן של המדינות וסוכנויות הפיתוח הבינלאומיות, המפנות את רוב תרומותיהן לפרויקטים בשטחי A ו- B, ולא לשטח C. הדבר נבע מתוך כיבוד מסוים של הריבונות הישראלית בשטחי C על פי המוסכם בהסכמי אוסלו.
בריאיון נוסף שנתן דעיק לעיתון 'הארץ' הוא סיפר כי בפגישה עם סוכנויות פיתוח בינלאומיות שעוסקות בסיוע לחקלאות נאמר להן כי העבודה איתן לא תימשך אם יסרבו להשתתף במיזמים בשטחי C. המגמה העולמית הזו של התחמקות מסיוע באזור ה"אסור" נשברה לדבריו.
והמגמה הזו אכן נשברה, עד כדי כך מהפכה של ממש. על פי מסמך שהוכן במחלקת המחקר של מועצת יש"ע, הרשות מצליחה כיום לנתב את כספי התרומות המגיעים אליה דווקא לשטחי C, וזאת אף על פי שמרבית האוכלוסייה שלה יושבת בשטחי A ו-B. גם כאן רואה הרשות הפלשתינית בבדווים ובצורת התיישבותם במרחב את הדרך שלה לתפוס כמה שיותר תאי שטח.
תחנה שמינית: מאחז כבית ספר
בשנת 2009 הגישו תושבי כפר-אדומים עתירה נגד בנייתו של בית הספר האיטלקי האזורי שהלך ונבנה מתחת ליישובם ויועד לילדי השבטים הבדווים שהתיישבו במאחזים שונים באזור. בית הספר, הממוקם ממש מעל כביש 1, אינו משרת רק את אנשי המקום: הרשות הפלשתינית מסבסדת הסעה לתלמידים ממקומות מרוחקים יותר. נראה שגם פה הרשות מבקשת לקבוע עובדה בשטח דרך ההתיישבות הבדווית ומוכנה לצורך כך להוציא כספים. בית הספר שנבנה במקום אינו אמצעי – הוא מטרה כשלעצמה. זוהי הצהרת בעלות על השטח.
צו ההריסה שהוצא למקום לפני שנים לא מומש מעולם, וזאת למרות קרבתו של בית הספר לעורק התחבורה הראשי והימצאותו בשטחי אש, עובדות שהיו אמורות להקפיץ אותו לראש סדר העדיפויות של מימוש הצווים. אך אלה הן כמובן אותן העובדות בדיוק שבשלן מבקשת הרשות להשאיר את בית הספר על תלו.
בשנת 2010 קיבל בית המשפט את עמדת המנהל האזרחי שלפיה אין להרוס את בית הספר לפני סוף שנת הלימודים. זאת אף על פי שבקרבת מקום מצוי בית הספר באבו-דיס, אשר מסביבתו מסיעים יום-יום ילדים לאזור בית הספר בחאן אל-אחמר, ואשר ניתן לקלוט בו את תלמידי בית הספר כולם. בית המשפט קבע כי יש להמתין עד סוף יוני כדי להרוס את בית הספר.
יוני נגמר ויולי בא. גם אוגוסט ספטמבר חלפו עברו להם. שוב ושוב ביקשה הפרקליטות זמן נוסף כדי להשיג עוד אישורים לקראת הריסת בית הספר, אישורים שככל הנראה לא ניתן היה להשיג בזמן ההמתנה בחוסר המעש עד לסיומה של שנת הלימודים.
באוקטובר שוב ביקשה המדינה שלושים יום נוספים, וברקע חזרה להישמע המולת התלמידים אשר חזרו לשנת לימודים חדשה בבית הספר. בנובמבר הודיעה מפקדת תיאום הפעולות בשטחים כי הליך אישור ההריסה התקדם מאוד ולמעשה עבר את כל השלבים למעט חתימת שר הביטחון. השר עתיד לחתום על אישור ההריסה עד סוף 2011, הודיעה הפרקליטות לבית המשפט.
בפברואר 2012 הסבירו בפרקליטות שבשל "תקלה טכנית" המסמך לא הובא לחתימת שר הביטחון. הפרקליטות ביקשה 45 יום נוספים. ממש במקביל לבקשתה של הפרקליטות לדחייה נוספת כדי לתקן את "התקלה הטכנית", פרסם עיתון 'הארץ' שהאלוף דנגוט האחראי על תיאום הפעולות בשטחים ביקר במאחז חאן אל-אחמר והודיע לתושביו שאין בכוונתו להרוס את בית הספר. הדברים הללו עולים בקנה אחד עם מסרים שהועברו מאנשי המנהל לתושבי כפר-אדומים ששוחחו עם 'מקור ראשון' ולפיהם אין המנהל מעוניין להרוס את מבנה בית הספר הלא חוקי.
בשיחה עם דובר מתאם הפעולות בשטחים ביקשנו להבין כיצד תגובת הפרקליטות שלפיה רק "תקלה טכנית" עיכבה את חתימת שר הביטחון על אישור הריסת המבנה מתיישבת עם דבריו של דנגוט עצמו שלפי הפרסומים כלל אינו מעוניין להרוס את המבנה.
בשיחה בעל פה טען הדובר כי הפרטים שפורסמו באשר לדנגוט ב'הארץ' אינם מדויקים. ביקשנו לדעת מה בכל זאת אמר דנגוט לאנשי חאן אל-אחמר, וכאן ביקש מאיתנו הדובר לשלוח לו דוא"ל מסודר. הדוא"ל נשלח לכתובת הנכונה אך לא זכה למענה. הנחנו שכנראה מדובר ב"תקלה טכנית", עניין שנדמה שסובב את סוגיית חאן אל-אחמר. לבקשת הדובר נשלח הדוא"ל שנית ומאז לא נודעו עקבותיו. לא של הדוא"ל ולא של הדובר. אפשר רק לשער ש"תקלה טכנית" נוספת תקפה את העניין.
בינתיים, ברשות הפלשתינית אין תקלות טכניות. פיאד החליט כמובן לקחת חסות מלאה על בית הספר הבדווי, ובטקס הוקרה שנערך במאי האחרון הגיע פיאד למאחז לברך את אנשיו.
"אתם הבדווים שומרי האדמה", אמר פיאד לתושבים. "התעקשותכם ללמד את ילדיכם בבית ספר צנוע זה, שנבנה בידי ארגון איטלקי, הוא סימן לתקווה לכולנו. בביקור שלי בכפר יש מסר חזק למען החופש של העם שלי, ולכינונה של מדינה פלשתינית שזכויות עמנו יישמרו בה. בשם הרשות הפלשתינית, שמנסה להיות בקרוב המדינה הפלשתינית, אנו קוראים לרשויות ולארגונים הבינלאומיים להגן על הזכויות של הפלשתינים".
גיל ברינגר.
הם יגיעו מנקודה כלשהי במרחב עם רכב ועוקב מים, יאטו ליד מחסום רימונים, יפנו לציר צדדי ויחנו לאחר כמה מטרים צמוד לתחנת השאיבה של מקורות. גבוה מעמדת התצפית, חייל במשמרת יצפה בהם ממלאים את העוקב באמצעות צינור מים הממתין להם במקום. איש מאנשי המוצב לא יעצור אותם. זה הנוהל וזו ההוראה. מכאן ימשיכו ברכבם הלאה. הם יחזרו למאחז הקטן שלהם היושב מתחת לאחד מעיקולי הדרך. במהלך הנסיעה על כביש ורד הנמתח בין רימונים ליריחו ינופפו לשלום לבן משפחה אחר בנתיב הנגדי. גם הוא יעשה את דרכו עם עוקב מים ריק נגרר מאחור. גם הוא בדרך לנקודת השאיבה. גם הוא יחזור למאחז הלא חוקי שהוא מתגורר בו עם מיכל מים שמולא באדיבות ממשלת ישראל. שגרה בממלכת בקעת הירדן.
מאחזי הבדווים המתפשטים במהירות באזור משוועים למים. בלעדיהם לא יוכלו להתקיים. עד לאחרונה נהגו השבטים לקדוח חור בצינורות של מקורות ולגנוב מים. לעתים, לחור שקדחו כלל לא טרחו לחבר צינור חדש שיוביל את המים למאהל. התוצאה הייתה זרימה בלתי פוסקת של מים שדלפו באין מפריע. ישראל, מסיבותיה שלה, בחרה שלא להילחם בתופעה ובמקום זאת החליטה לספק להתיישבות הבדווית הלא חוקית את המים הדרושים לה כדי להתפתח. תחנות השאיבה הפזורות במקומות שונים ביו"ש מספקות לבדווים את כל המים הדרושים להם, והכול באופן מוכר וחוקי. אלא שהדרך החדשה הזו להשיג מים, עם זאת שהיא פשוטה ומסודרת יותר ומאפשרת לבדווים את הרחבת גבול הפלישה לאדמות מרוחקות שמעולם לא עבר בהן צינור מקורות, דורשת מהבדווים ציוד שבאופן מסורתי לא קיים אצלם – מכלי ענק, דודי מים גדולים ועוקבים נגררים. אלא שיש מי שמעוניין בהתפשטות הבדווית ותפיסת השטחים החדשים. הגורם הזה מבין את הדרישה לציוד המים ועל כן מספק להם באופן סיטונאי את כל הנדרש. ההתחקות אחרי מקורות מכלי המים היא תחילתו של מסע בין תחנות לחשיפת השיטה, האמצעי והמטרה. מי עומד מאחורי ההתיישבות החדשה של הבדווים בבקעה?
תחנה ראשונה: כתובת על מכל
נסיעה מהירה על כבישי הבקעה והצצה מהירה לצדדים לכיוון המאחזים הרבים בצדי הדרך מספיקות לצייר את התמונה כולה. מאות מכלי מים זהים פוזרו לאחרונה באזור. אותו הצבע, אותו הגודל, אותה הצורה. ניכר בהם שיצאו מאותו המפעל וברור לכול שיד מכוונת אחת ניצחה על חלוקתם. ירידה משולי הדרך והצצה מקרוב מאפשרות לזהות בבירור את הכתובת בערבית המוטבעת על כל אחד מהמכלים: תכנית התמיכה של הבדווים. מימון: הרשות הפלשתינית. ביצוע: משרד השלטון המקומי.
לצד המכלים הצהובים המשמשים לאגירת המים, פזורים ברבים ממאחזי הבדווים בבקעה עוקבי מים מסוג אחר – מכליות כסופות על גלגלים. ושוב, התופעה חוזרת על עצמה – אותו עוקב בדיוק בכל אחד מהמאחזים שנבדקו. על כל אחד מהעוקבים מוטבע בבירור מספר הטלפון של היצרן 04-2468473. בשיחת טלפון שאנחנו מקיימים למספר עונה אחד העובדים ולאחר בקשתנו מעביר את הטלפון למר רושדי ראפת המציג את עצמו כבעלים של מסגריה ושמה "ברזליית חג' ראפת" מעראבה שבגליל. אני מציג את עצמי כמי שמתעניין בקנייה של מכלית נגררת ומבקש מרושדי ממליצים על העבודות האחרונות שלו באזור הבקעה. הוא מספר שאת המכליות הנגררות על ידי טרקטורים הוא ייצר בכמה הזדמנויות במשך השנים האחרונות וסופקו לאזור יריחו, תקוע, רמאללה, מישור-אדומים, למחצבה בדרך ענתות ועוד. יש לו כמה דגמים וצבעים. חלקם מגלוונים וחלקם לא. "הכל תלוי בכמה משלמים", הוא מסביר. חלק קטן מהמכליות הוזמנו בידי הצלב האדום אבל רוב המכליות שהכין הוזמנו מטעם הרשות הפלשתינית. ראפת מזמין אותנו לדבר איתם על העבודה הטובה שלו. המכליות מהסוג השני חולקו על ידו לבקשת הרשות באזור יריחו ומישור-אדומים, האזור שמרוכזים בו מאחזי הבדווים.
האחווה הזו שנוצרה בין הבדווים לרשות הפלשתינית מוזרה מאוד באוזני כל מי ששומע עליה. רבים במנהיגות הבדווית מתעבים את הרשות וטוענים במשך שנים להזנחה מצדה. גורם בכיר במגזר הבדווי שמשוחח איתנו מאשים את הרשות בשחיתות בכל הנוגע לטיפול בכספים העוברים אליה מגורמי חוץ המבקשים להשקיע אותם ברווחת הבדווים. אחיהם הדרומיים של הבדווים מהבקעה היושבים בנגב כלל לא שמעו על תמיכה של הרשות. שם לא תמצא מכלי מים מכל סוג, לא צהובים ולא כסופים. מה גורם לרשות הפלשתינית להקים תכנית תמיכה בבדווים באזור הבקעה?
תחנה שנייה: מבצע פסח
בערב פסח האחרון יצאו אנשי המנהל האזרחי כמו רוב אזרחי המדינה לחופשת פסח. הבדווים בני שבט הג'האלין, היושבים בוואדי אבו-הינדי מתחת לישוב קידר, המתינו מבעוד מועד לשעת הכושר הזו. בטכניקה המזכירה כמעט אחד לאחד את מבצעי חומה ומגדל הקימו הבדווים יישוב חדש מטרים ספורים מגבולו המזרחי של קידר. הבתים הראשונים קמו ממש מעבר לגדר. בשבעת הימים שבין החג הראשון לשני הגיעו משאיות של הרשות הפלשתינית מאזור דרום הר חברון. המשאיות פרקו את הציוד ויש מאין צצו שמונים מבני מגורים זהים על תא שטח עצום. פה שלושה, שם שבעה, בצד זה חמישה עשר ובפינה אחרת עשרה. בהמשך נבנו כעשרים יחידות נוספות ובשלב הבא הגיע מספר המבנים למאה ועשרים. העיר החדשה "אבו-הינדי" הייתה לעובדה מוגמרת.
גורם בכיר שהשתתף בסיור האחרון של ועדת חוץ וביטחון באזור מספר ל'מקור ראשון' שראש יחידת הפיקוח של המנהל האזרחי, מרקו בן-שבת, אישר שהמבנים הובאו למקום בידי אנשי הרשות הפלשתינית. מבט אחד במבנים שצמחו בן-לילה מתחת לקידר מספיק כדי לראות שלא מדובר ביזמה מקומית. כל מי שבחר להקים בית באבו-הינדי בימים שבין פסח לעצרת זכה בחבילת דיור הכוללת קרוואן כפול, שלצדו תא שירותים מחובר לצנרת ולידם דוד מים גדול. לא ממש הסטנדרטים הרגילים של התיישבות הבדווית המסורתית.
אנשי המנהל האזרחי המשתדלים להגיע עם הרשות הפלשתינית להבנות ולפעול בתיאום מלא ראו בפעולה הזו סטירת לחי מצלצלת והוציאו מיד צו הריסה למבנים. הבדווים מצדם היו מוכנים מראש עם בקשה לצו ביניים שימנע את ההריסה. אפשר רק לנחש שהגורם שסיפק את המים, את המשאיות, את המבנים ואת הציוד דאג גם לסיוע המשפטי. מה המניע של הרשות?
תחנה שלישית: השתלטות על הבקעה
באוגוסט 2009 הכריז ראש הממשלה הפלשתיני סלאם פיאד על תכניתו להקמת מדינה "מלמטה למעלה". תכנית פיאד כללה כמה עקרונות, ובהם פיתוח התשתיות, הפרדת רשויות, כלכלה חופשית ועוד. המטרה המוצהרת הייתה להקים מדינה פלשתינית דה-פאקטו, מתוך הנחה כי שיחות השלום מקרטעות ולא מובילות לשום מקום.
בתקופה המקבילה ניסה ראש הממשלה בנימין נתניהו להיתפס כמי שמקדם יזמת שלום, וזאת מבלי להיתפס כמי שמוכן לוותר על שטחים ביהודה ושומרון. המלכוד הזה הביא את נתניהו לקדם את תכנית "השלום הכלכלי", שבבסיסה הרעיון ששיפור כלכלתה של הרשות הפלשתינית הוא אינטרס ישראלי. הכלכלה הפורחת של הפלשתינים היא תנאי מקדים אשר יקרב את הצדדים למו"מ, טען נתניהו.
בתחילה נראה היה שהרעיון של נתניהו משתלב היטב בפיאדיזם הפלשתיני – התרכזות בבניית כלכלה ונטישה של יזמות שלום. אלא שהרעיון של תכנית נתניהו מסתיים בישיבה לשולחן המשא ומתן ואילו הרעיון של תכנית פיאד דוגל בהקמת של מדינה פלשתינית באופן חד-צדדי.
בשנת 2010 חל מפנה בתכנית פיאד והצד הפלשתיני החל ביזמות חדשות. הרעיון הפלשתיני החדש היה למסמס את חלוקת השטח המסורתית שנקבעה בהסכמי אוסלו לשטחי B ,A ו-C וזאת דרך יצירת רצפים טריטוריאליים של התיישבות ותשתיות.
בשטח A יושבות הערים הפלשתיניות הגדולות. השטח נתון בשליטה ביטחונית של הרשות המנהלת בו גם את התחום האזרחי. בשטחי B אחראית הרשות על הסוגיות האזרחיות, אך הביטחון הופקד בידי ישראל. שטחי C הם שטחים בשליטה ביטחונית ישראלית ובניהול המנהל האזרחי. שטחי C מהווים 60% משטח יהודה ושומרון, ויושבים בהם כשלוש מאות אלף יהודים. בנוסף יושבים באזור כמה עשרות אלפי פלשתינים המהווים כחמישה אחוזים מאוכלוסיית הרשות. משמעותם של שטחי C רבה מאוד לא רק בגלל גודלם, אלא בעיקר בגלל החיץ שהם מייצרים בין ריכוזי האוכלוסייה הפלשתינית.
בתחילת 2010 החל פיאד לפזר הצהרות שלפיהן הוא אינו יודע לקרוא את האות C וכי כל השטחים בגדה הם שטחי מדינה שהרשות בונה בהם. בפברואר באותה שנה פתחה הרשות סניף של משרד החקלאות מטעמה בכפר ג'יפתליק שבצפון בקעת הירדן, שטח C שעל פי הסכמי אוסלו אסור לרשות לפעול בו. המהלך הזה, שדומה מאוד מבחינת משמעותו האסטרטגית לפתיחתו של האוריינט-האוס בירושלים בשעתו, התקבל בשקט דומם.
באופן טבעי, משרד החקלאות הוא הגוף הממשלתי הראשון והעיקרי שאותם שישים אחוזים מיהודה ושומרון יעניינו אותו. "כל השטח החקלאי שלנו הוא שם", אמר איסמעיל דעיק, שר החקלאות הפלשתיני, בריאיון ל'הארץ' עם פתיחתו של הסניף. בדבריו התייחס לממשלות שקדמו לתקופתו של פיאד. "הן האמינו שבמשא ומתן יהיה אפשר להחזיר, ושזה יהיה קל. המציאות הוכיחה אחרת, ובישראל מתייחסים לשטח C כשטח ישראלי", צוטט דעיק באותו ריאיון.
באופן טבעי, הדגש עבר לבקעת הירדן - גם מכיוון שהיא מהווה כמעט שליש משטחי יהודה ושומרון וגם מכיוון שכתשעים אחוזים ממנה מוגדרים שטחי C. השלטים התלויים בכניסה למבנה משרד החקלאות בג'יפתליק מציינים כי "ירושלים היא השער לשמיים והבקעה היא השער לפלשתין". על שלט אחר שנתלה בקרבת מקום נכתב - "הבקעה היא גבול פלשתין עם האחות ירדן".
האסטרטגיה החדשה של משרד החקלאות הפלשתיני, המשמש כראש חץ למשרדי הממשלה האחרים, היא לתמוך בדרכים שונות במשפחות החקלאיות שבשטחי C, בעיקר באלה המתגוררות בבקעת הירדן. תפיסת השטח נעשית באופן הטוב ביותר כשהיא מתבססת על התיישבות חקלאית מקומית. הבדווים עונים היטב מבחינה זו על צורכי הרשות. הם מצויים בשטחי C בדרך ובאופן שאוכלוסיה פלשתינית אחרת אינה יכולה למלא במקומם.
עם הזמן החברה הבדווית עוברת תהליכי איסלמיזציה ופלשתיניזציה, והמרחק בין הקבוצה הפלשתינית לבדווית הולך ומצטמצם. מבחינת הרשות, אוכלוסיית הבדווים מייצרת עבורה את הרצף שהיא כל כך זקוקה לו בין רמאללה ליריחו וקובעת עבורה עובדות בשטח. הבדווים מצדם יודעים לגמול בחזרה בהזדהות הולכת וגדלה עם הרשות. דגלי פלשתין נתלים בעוד ועוד מאחזים בדוויים המממשים בפועל את המדיניות של פיאד.
תחנה רביעית: נציג הקרן
אזלת היד של הרשויות הישראליות במהלך הפלשתיני, שאינו מסתיר עצמו עוד ותכליתו לחטוף את כל מה שנשאר משטחי C, הפכה לעובדה. אף על פי שמדובר באסטרטגיה פלשתינית מוצהרת המנוגדת למדיניותה של ישראל, גורמי אכיפת החוק גוררים רגליים.
דוגמה בולטת לכך היא העתירות בנושא הישוב משואה. בשנת 2002 פלשו בדווים לשטחו הפרטי של מושב משואה שלמרגלות הר הסרטבה. הפלישה לאדמת המושב, שקם כהיאחזות נח"ל רביעית בבקעת הירדן בתחילת שנות השבעים ובזמן הקמתו הוגדר חלק מ"חומת המגן הרצופה של התיישבות העברית", מהווה כיום עוד סדק בחומת הריבונות הישראלית. משפחות הבדווים נצמדו לחממות המושב והחלו מעבדות את האדמה במקביל לקו החממות הישראלי.
בכל שלב של הרחבת הפלישה הבדווית למשואה הוציא המנהל האזרחי צו הריסה חדש על החלק שהתווסף בבנייה הלא חוקית. בכל פעם מחדש ביקשו הבדווים צו ביניים למניעת ההריסה באמצעות עו"ד תאופיק ג'בארין. בכל פעם זכו בצו המיוחל.
להבדיל משבט הבדווים שפלש לאדמות משואה, ג'בארין, בוגר תכנית המשפטנים של הקרן החדשה לישראל, לא צץ משום מקום. העיתון אל-חיאת אל-ג'דידה פרסם בסוף ינואר האחרון ריאיון עם מרואן טובאסי, מושל טובאס, שבו ציין כי "הפלשתינים ימשיכו להיצמד לאדמתם וידאגו שכל התכניות של ישראל לייהוד הבקעה ייכשלו, שכן הצדדים במחוז התחילו לעבוד במרץ כדי להשיג צווים כדי למנוע את הריסת המבנים בפעילות המחוז והמשרד לענייני הגדר וההתנחלויות". העבודה נעשית, ציין טובאסי, "בשיתוף פעולה עם עורך הדין תאופיק ג'בארין האחראי מטעם הרשות הפלשתינית למעקב אחרי הריסות מבנים וייצוג האזרחים בבתי המשפט בישראל".
בהמשך סיפר טובאסי בגאווה כי הרשות הקימה קרן של מאות אלפי דולרים לפיצוי הבדווים במקרה של הריסת מבנים. לא תמיד אפשר לסמוך על ג'בארין שיספק את הסחורה – אז תמיד טוב שיהיה משהו בצד. הכיסוי הפלשתיני שניתן להתיישבות הבדווית מושלם. הוא כולל ציוד מים, מבנים, סיוע משפטי וכספי פיצוי.
ארבע הבקשות לצו הביניים שהוגשו על ידי ג'בארין התקבלו בבית המשפט העליון. לעומתן, נדחתה הבקשה היחידה שהגיש המושב לאיחוד תיקים כדי לדון בכל הנושא בבת אחת ולסיים את הסחבת. כך, הנושא תלוי ועומד במשך עשר שנים שבהן המאחז הולך ומתפתח לעיניהם המשתאות של תושבי משואה, המביטים בהתנהלות האטית עד כאב של הפרקליטות בטיפול בפולשים.
ההימרחות הלא נגמרת של ההליכים משדרת לרשות הפלשתינית את המסר הבלתי נמנע – ישראל לא באמת מתכוונת להיאבק בפלישה שלהם. עברו הימים שראו את ההתיישבות בבקעה כ"חומה עברית". לא פלא שלאחרונה הקימה הרשות על אדמות מדינת ישראל, בתוך שטחה של משואה, שלט מטעם משרד החקלאות הפלשתיני. על השלט נכתב באנגלית ובערבית – "שיקום מוצלח". עוד מיזם לתפארת מדינת פלשתין המתהווה.
אגב, כדי להשיג מים לחקלאות הפולשים הבדווים לא היו חייבים לגנוב מצינורות או להשתמש בעוקבים. אפשר לקדוח בקרקע באופן לא חוקי ולהשיג אותם במקום. בהיעדר אכיפה, הקימו הבדווים במאחז שקם מחוץ למושב משואה מפעל חקלאי הנהנה מחסותו של משרד החקלאות הפלשתיני, והחלו קודחים בשטח המושב.
תחנה חמישית: פרקליטות עצלה
עצימת העין של הרשויות הישראליות מול המהלך הפלשתיני המתוזמר חוזר על עצמו שוב ושוב. גם כאשר המנהל פועל ומוציא צווי הריסה, משהו בהתנהלות של הפרקליטות תקוע. אין זכר לחריצות וליעילות שהיא מפגינה מול ההתיישבות היהודית במגרון ובעמונה. גם במקרים הבודדים שהיא ממלא את חובתה, בתי המשפט תוקעים את המהלך.
לדוגמה, בעיר אבו-הינדי שקמה בתוך שבעה ימים מעבר לגדר היישוב קידר, ביקש המנהל האזרחי להרוס את המבנים והוציא צווי הריסה. שבט הג'האלין, שכאמור הגיש מיד בקשה לצו ביניים שהוכן עם המשאיות והציוד זמן רב מראש, היו אמורים להיתקל בבית המשפט בפרקליטות המדינה הנאבקת על דחיית הבקשה לצו ועל מימוש צווי ההריסה באופן הבהול ביותר.
מבחינת הפרקליטות מדובר היה במשימה פשוטה וקלה. אמנם עורך הדין לקר המייצג את הבדווים טען כי אלה ישבו במקום מאז ומעולם וכי המבנים שהובאו לפני כשנה לוואדי רק שיפרו את רמת הדיור שהתקיימה בשטח, אך צילומי האוויר מוכיחים כי הטענה מופרכת מן היסוד. השוואה בין שני צילומי אוויר של תא השטח המדויק בוואדי אבו-הינדי מוכיחה באופן ברור – המבנים החדשים הובאו למקום בשנת 2011.
אלא שכאן חיכתה לג'האלין הפתעה נעימה ביותר. במשך כל השנה האחרונה ביקשה הפרקליטות שוב ושוב לדחות את הגשת תגובתה לנושא. לא פחות מחמש בקשות הגישה הפרקליטות לדחיית מועד לתגובה לבקשה להוציא צו ביניים.
השופט דנציגר, שלפניו בא התיק, העיר כי "יש להניח שהמבנים לא ייהרסו עד לדיון בצו הביניים". המנהל פירש את השערתו של השופט כקביעה מחייבת ולפיכך אין הוא מעז לממש צווי הריסה בעיר החדשה, למרות שצו ביניים בפועל לא הוצא. הפרקליטות מצדה מושכת את הזמן עוד ועוד עד שלאחרונה איים עליה בית המשפט כי הוא עלול שלא לאפשר לה לטעון נגד הוצאת צו ביניים שימנע את הריסת המבנים וזאת בשל "חוסר מעש בתיק". עד לרגע זה הפרקליטות לא מסרה ולו תגובה ראשונית בנושא.
חמש הפעמים שבהן ביקשה הפרקליטות הארכה בלי לעשות דבר בתיק אינן שיא מיוחד בכל הקשור להתנהלותה מול הבדווים באזור. לצורך הדוגמה, בתיק אחר – בג"ץ 1828/06 - ביקש המנהל להרוס סככות לא חוקיות שבנה שבט הג'האלין. לא פחות מ-17 החלטות ניתנו בתיק הזה – כולן הארכת מועד לבקשתה של הפרקליטות, מתוכן 13 החלטות שבהן קובע בית המשפט כי הפרקליטות מתנהלת בחוסר מעש. נכון ליום זה הפרקליטות טרם מסרה את עמדת המדינה לגופו של עניין.
תחנה שישית: יזמה פרטית
נקודת האור היחידה בכל הסיפור היא התנהלותה של תנועת 'רגבים', ששוב ושוב נכנסת לנעליה של המדינה במקומות שבהם היא הייתה צריכה לנהל את העניינים. רגבים מבקשת כעת להצטרף כידידת בית משפט בתיק אבו-הינדי.
"הסיפור הזה הוא דוגמה אחת מני-רבות לשיטתיות הסדורה והמחושבת לפרטי פרטים של ההתנהלות הפלשתינית במימוש תכנית פיאד, להקמת התשתית למדינה פלשתינית באופן חד-צדדי ותוך עקיפת הצורך במו"מ עם ישראל", טוען בצלאל סמוטריץ, מנכ"ל רגבים. "ההיערכות הלוגיסטית המרשימה, התזמון המדויק לימי חול המועד שיחידת הפיקוח אינה פועלת בהם, הביצוע המושלם של 'המבצע' להקמת בזק של עשרות מבנים ולבסוף הפניה לבג"ץ מיד בתום החג - כל אלו מלמדים כי מולנו ניצבת מכונה משומנת וממומנת היטב, שפועלת במקצועיות לקביעת עובדות בשטח ולהעמדת ישראל בפני עובדות מוגמרות שיצמצמו עד מאוד את יכולת התמרון המדינית שלה.
"אל מול הפעילות המסוכנת הזו מגיבות עדיין מרבית הרשויות הישראליות בחובבנות, שלא לומר ברשלנות פושעת. חוסר המעש הישראלי אל מול הפעלתנות ההיפר-אקטיבית של הפלשתינים הופך את הדיון הפוליטי המתקיים בישראל בשאלת הקמתה של מדינה פלשתינית לפארסה. המדינה הפלשתינית מוקמת מול עינינו והדרך חזרה הופכת קשה ומסובכת מיום ליום.
"בתוך כל הסיפור הזה משמש בג"ץ, במודע או שלא במודע, כלי למימוש שאיפותיהם המדיניות של הפלשתינים. בחסות היד הקלה על הדק צווי הביניים, ובחסות התנערותה של הפרקליטות מחובתה להגן על צווי ההריסה ולהגיב לעתירות באופן מידי, נקבעות עובדות מדיניות בשטח ואין פוצה פה ומצפצף".
לשאלותינו בנושא מסר משרד המשפטים את תגובתו וציין: "הפרקליטות טרם קיבלה את התייחסות צה"ל לעתירה. מוצע לפנות לדובר צה"ל".
תחנה שביעית: מעורבות זרה בשטח C
לפני כשנתיים החלה הרשות הפלשתינית לבקר את מדינות העולם התורמות סכומי עתק לרשות. האישום המרכזי שהופנה מצד הרשות כלפי המדינות התורמות היה מדיניותן של המדינות וסוכנויות הפיתוח הבינלאומיות, המפנות את רוב תרומותיהן לפרויקטים בשטחי A ו- B, ולא לשטח C. הדבר נבע מתוך כיבוד מסוים של הריבונות הישראלית בשטחי C על פי המוסכם בהסכמי אוסלו.
בריאיון נוסף שנתן דעיק לעיתון 'הארץ' הוא סיפר כי בפגישה עם סוכנויות פיתוח בינלאומיות שעוסקות בסיוע לחקלאות נאמר להן כי העבודה איתן לא תימשך אם יסרבו להשתתף במיזמים בשטחי C. המגמה העולמית הזו של התחמקות מסיוע באזור ה"אסור" נשברה לדבריו.
והמגמה הזו אכן נשברה, עד כדי כך מהפכה של ממש. על פי מסמך שהוכן במחלקת המחקר של מועצת יש"ע, הרשות מצליחה כיום לנתב את כספי התרומות המגיעים אליה דווקא לשטחי C, וזאת אף על פי שמרבית האוכלוסייה שלה יושבת בשטחי A ו-B. גם כאן רואה הרשות הפלשתינית בבדווים ובצורת התיישבותם במרחב את הדרך שלה לתפוס כמה שיותר תאי שטח.
תחנה שמינית: מאחז כבית ספר
בשנת 2009 הגישו תושבי כפר-אדומים עתירה נגד בנייתו של בית הספר האיטלקי האזורי שהלך ונבנה מתחת ליישובם ויועד לילדי השבטים הבדווים שהתיישבו במאחזים שונים באזור. בית הספר, הממוקם ממש מעל כביש 1, אינו משרת רק את אנשי המקום: הרשות הפלשתינית מסבסדת הסעה לתלמידים ממקומות מרוחקים יותר. נראה שגם פה הרשות מבקשת לקבוע עובדה בשטח דרך ההתיישבות הבדווית ומוכנה לצורך כך להוציא כספים. בית הספר שנבנה במקום אינו אמצעי – הוא מטרה כשלעצמה. זוהי הצהרת בעלות על השטח.
צו ההריסה שהוצא למקום לפני שנים לא מומש מעולם, וזאת למרות קרבתו של בית הספר לעורק התחבורה הראשי והימצאותו בשטחי אש, עובדות שהיו אמורות להקפיץ אותו לראש סדר העדיפויות של מימוש הצווים. אך אלה הן כמובן אותן העובדות בדיוק שבשלן מבקשת הרשות להשאיר את בית הספר על תלו.
בשנת 2010 קיבל בית המשפט את עמדת המנהל האזרחי שלפיה אין להרוס את בית הספר לפני סוף שנת הלימודים. זאת אף על פי שבקרבת מקום מצוי בית הספר באבו-דיס, אשר מסביבתו מסיעים יום-יום ילדים לאזור בית הספר בחאן אל-אחמר, ואשר ניתן לקלוט בו את תלמידי בית הספר כולם. בית המשפט קבע כי יש להמתין עד סוף יוני כדי להרוס את בית הספר.
יוני נגמר ויולי בא. גם אוגוסט ספטמבר חלפו עברו להם. שוב ושוב ביקשה הפרקליטות זמן נוסף כדי להשיג עוד אישורים לקראת הריסת בית הספר, אישורים שככל הנראה לא ניתן היה להשיג בזמן ההמתנה בחוסר המעש עד לסיומה של שנת הלימודים.
באוקטובר שוב ביקשה המדינה שלושים יום נוספים, וברקע חזרה להישמע המולת התלמידים אשר חזרו לשנת לימודים חדשה בבית הספר. בנובמבר הודיעה מפקדת תיאום הפעולות בשטחים כי הליך אישור ההריסה התקדם מאוד ולמעשה עבר את כל השלבים למעט חתימת שר הביטחון. השר עתיד לחתום על אישור ההריסה עד סוף 2011, הודיעה הפרקליטות לבית המשפט.
בפברואר 2012 הסבירו בפרקליטות שבשל "תקלה טכנית" המסמך לא הובא לחתימת שר הביטחון. הפרקליטות ביקשה 45 יום נוספים. ממש במקביל לבקשתה של הפרקליטות לדחייה נוספת כדי לתקן את "התקלה הטכנית", פרסם עיתון 'הארץ' שהאלוף דנגוט האחראי על תיאום הפעולות בשטחים ביקר במאחז חאן אל-אחמר והודיע לתושביו שאין בכוונתו להרוס את בית הספר. הדברים הללו עולים בקנה אחד עם מסרים שהועברו מאנשי המנהל לתושבי כפר-אדומים ששוחחו עם 'מקור ראשון' ולפיהם אין המנהל מעוניין להרוס את מבנה בית הספר הלא חוקי.
בשיחה עם דובר מתאם הפעולות בשטחים ביקשנו להבין כיצד תגובת הפרקליטות שלפיה רק "תקלה טכנית" עיכבה את חתימת שר הביטחון על אישור הריסת המבנה מתיישבת עם דבריו של דנגוט עצמו שלפי הפרסומים כלל אינו מעוניין להרוס את המבנה.
בשיחה בעל פה טען הדובר כי הפרטים שפורסמו באשר לדנגוט ב'הארץ' אינם מדויקים. ביקשנו לדעת מה בכל זאת אמר דנגוט לאנשי חאן אל-אחמר, וכאן ביקש מאיתנו הדובר לשלוח לו דוא"ל מסודר. הדוא"ל נשלח לכתובת הנכונה אך לא זכה למענה. הנחנו שכנראה מדובר ב"תקלה טכנית", עניין שנדמה שסובב את סוגיית חאן אל-אחמר. לבקשת הדובר נשלח הדוא"ל שנית ומאז לא נודעו עקבותיו. לא של הדוא"ל ולא של הדובר. אפשר רק לשער ש"תקלה טכנית" נוספת תקפה את העניין.
בינתיים, ברשות הפלשתינית אין תקלות טכניות. פיאד החליט כמובן לקחת חסות מלאה על בית הספר הבדווי, ובטקס הוקרה שנערך במאי האחרון הגיע פיאד למאחז לברך את אנשיו.
"אתם הבדווים שומרי האדמה", אמר פיאד לתושבים. "התעקשותכם ללמד את ילדיכם בבית ספר צנוע זה, שנבנה בידי ארגון איטלקי, הוא סימן לתקווה לכולנו. בביקור שלי בכפר יש מסר חזק למען החופש של העם שלי, ולכינונה של מדינה פלשתינית שזכויות עמנו יישמרו בה. בשם הרשות הפלשתינית, שמנסה להיות בקרוב המדינה הפלשתינית, אנו קוראים לרשויות ולארגונים הבינלאומיים להגן על הזכויות של הפלשתינים".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה