מי הם הפלסטינים? / יורם אטינגר

דמויות פלסטיניות. ויקישיתוף

בניגוד לתובנה המקובלת, ערביי יו"ש אינם נמצאים כאן מאז ומקדם, עם פלסטיני לא איבד את אדמתו, מדינה פלסטינית לא הייתה קיימת ואין בסיס ל"טענת השיבה".
רוב הערבים מערבית לירדן הם יוצאי חלציהם של מהגרים מוסלמים שהגיעו לאזור בשנים 1947-1845 מסודן, מצרים, לבנון וסוריה, וגם מעיראק, סעודיה, בחריין, תימן, לוב, מרוקו, בוסניה, קווקז, הודו, אפגניסטן, בלוצ'יסטן, קורדיסטן וטורקמניסטן.

פועלים ערבים זרים יובאו ע"י האימפריה העותומנית והמנדט הבריטי להקמת תשתיות כגון נמל חיפה; מסילות הברזל חיפה-קנטרה, חיפה-אדרעי, חיפה-שכם וירושלים-יפו; מתקני צבא, דרכים, מחצבות, יבוש ביצות, וכו'. מהגרים ערביים היגרו לאזור גם כדי ליהנות מהצמיחה הכלכלית שבאה בעקבות העלייה היהודית השנתית מ-1882.

לפי דו"ח וועדת פיל הבריטית מ-1937 (Palestine Betrayed, פרופ' אפרים קארש, הוצאה לאור אוניברסיטת ייל, 2010, עמ' 12): "הגידול באוכלוסייה הערבית מורגש במיוחד בריכוזים העירוניים המושפעים ע"י הפיתוח היהודי. השוואת מפקדי האוכלוסין של 1922 ו-1931 מתעדת גידול של 86% בחיפה, 62% ביפו37% בירושלים, לעומת 7% בלבד בשכם וחברון וירידה של 2% בעזה."

האוכלוסייה הערבית של יפו, חיפה ורמלה זינקה פי 17, 12 ו-5 כתוצאה מגלי הגירה מסיביים, ולמרות עזיבתם של ערבים רבים עקב האלימות הבין-ערבית מערבית לירדן.

הכיבוש המצרי (עד סוריה) ע"י מוחמד עלי בשנים 1840-1831 הביא בעקבותיו זרם של מהגרים מסודן ומצרים שהתיישבו בין עזה לטול-כרם ועד לעמק החולה. הם פגשו כאן אלפי מהגרים מצריים שברחו לעכו כדי להשתמט משרות צבאי. מהגרים ממצרים זוהו בבית שאן, עכו, חדרה, נתניה ויפו ב-1865 ע"י הגיאוגרף הבריטי הנודע, H.B. Tristram בעמוד 495 בספרו: Land of Israel journal of travels in Palestine.

שכונות של מהגרים מצריים ביפו, כגון שייך מוניס (רמת אביב), אבו-כביר, סומייל, סלמה ופג'ה תועדו ע"י ה-British Palestine Exploration Fund, וב-1917 היו ביפו מוסלמים מ-25 מדינות, כולל איראן, אפגניסטן, הודו ובלוצ'יסטן. מהגרים מצריים התיישבו גם בטייבה, קלנסוואה, כפר קאסם, ערה וערערה.

"36,000-30,000 מהגרים סוריים (חורנים) הגיעו לפלסטינה בחודשים האחרונים" דיווח היומון הסורי, La Syrie, ב-12 לאוגוסט 1934. איז א-דין אל-קאסם, מנהיג טרור אנטי-בריטי ויהודי בשנות ה-20 וה-30 וסמל הטרור החמאסי, היה מהגר סורי וכך גם סעיד אל-עז ממנהיגי פרעות 1939-36 וקאוקג'י, מפקד "צבא ההצלה הערבי".

מהגרים מלוב התיישבו בגדרה, אלג'יראים התיישבו בצפת ובטבריה לצד סורים, ירדנים ובדווים, וצ'רקסים, בוסניים, תימנים, טורקמניסטנים ומהגרים מוסלמים נוספים התיישבו מערבית לירדן.

מספר רב של פליטי 1948 חזרו למשפחותיהם במצרים, סוריה, לבנון וירדן.

ב-1869 כתב מרק טווין ב-Innocents Abroad: "פלסטינה שוממה ולא נאה לעין". איש השמאל האמריקאי, הפציפיסט, ממייסדי "האיגוד האמריקאי לזכויות האזרח", ג'והן היינס הולמס, כתב ב-1929 בספרו, Palestine Today and Tomorrow, "זאת הארץ אליה באו היהודים לשקם את מולדתם העתיקה... בכל העולם אין בית ליהודי חוץ מההרים והבארות של ממלכתו הקדומה... בכל מקום אחר היהודי נמצא בגלות... גרד את הקרקע בכל מקום בפלסטינה ותמצא את ישראל... אין שם דרך, מעיין, הר או כפר שאינם מהדהדים שמות יהודיים... ליהודי יש בפלסטינה שליחות נעלה יותר מכלכלה... השליחות היא שיקום ציון וציון היא פלסטינה."

הטענה הערבית לקיום עם ערבי בפלסטינה מאז ומקדם, והניסיון לערער את הזכות המוסרית, היסטורית וגיאוגרפית, לריבונות יהודית על ארץ ישראל מנותקים מהמציאות, כפי שמתעדים גם ספריהם של אריה אבנרי ("ההתיישבות היהודית וטענת הנישול", 1980) וג'ואן פיטרס ("מאז ומקדם", 2008) בהוצאת "הקיבוץ המאוחד".